על עצמי – תחנות חיים

אוסקר קובליץ – וינה – סבא שלי

סבי עליו השלום, אוסקר, היה אוסטרי ווינאי גאה. נספה יחד עם רעייתו, סבתי הלנה, בשואה. 

על שמו אני נקרא. לא בשמו ממש, אלא עם לידתי הוחלט כי השם התנכ"י בו אקרא יזכיר את האותיות העבריות של שמו. 

אוסקר היה קצין זוטר בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. 

הוא נולד בשנת 1882, 

אבי, בנם היחיד של אוסקר והלנה, נולד בוינה בשנת 1924, אילו היה חי השנה, 

שנת 2024 , היה חוגג 100 שנים להולדתו.

הוא התעטר בסמלים ואותות ממלחמה זו. 

לימים הוא חשב כי הצטיינותו זו במלחמת העולם הראשונה תאפשר לו לא להינזק במלחמת העולם השנייה.

הוא צדק בשלב הראשון.  אוסקר נכנס ויצא ממשרדי הגסטפו ללא פגע. 

בשלב מסוים אותות ההצטיינות לא הרשימו את הקצינים הנאצים והממשל הנאצי ששלט בעיר וינה. 

מלחמת  העולם השנייה  היא עבור רבים מאיתנו, קודם לכל: השואה. 

היא לא היוותה את כל המלחמה, אך בהחלט היתה חלק מרכזי בתוך תקופה זו.  

התודעה היהודית  שיש בה יצירה והפרייה לצד מוות וחידלון, מצביעה על השואה כתקופת שיא של אלו. 

לפי דבריו של אבי, חנן ז"ל, 

אביו אוסקר ראה בקיסר פרנץ יוזף את משחרר היהודים ואפשר להם לבוא בקהל האוסטרי-גרמני, ובתרבות האוסטרית – גרמנית וליטול בה מקום מרכזי, כפי שאכן קרה בין המלחמות. 

סבי הכיר בוינה יהודים ממזרח אירופה ובז להם, ראה בהם את יהודי המזרח- מזרח אירופה את מנהגיהם ואורחות חייהם והתרחק מהם. הם הפריעו כך לפי הבנתו של אבי להכיר בעצמו כוינאי הם השליכו עליו כביכול את יהדותו בה לא חפץ. 

לקראת פרץ המלחמה אבי החל להשתלב ולפעול במסגרת תנועת נוער ציונית בניגוד לעמדתו של אביו, שהיה מנוכר לציונות. לדבריו לא יוכלו לייסד ולהתקיים במדינה עצמאית. 

הוא האמין, לפחות בתחילת המלחמה, כי הבריונות הזו אינה מתאימה לאופי ולתרבות האוסטרית והגרמנית ותחלוף במקודם או במאוחר מן העולם והסדר ישוב לכנו. 

היה זה דווקא מדריך בתנועת הצופים הוינאית בקבוצה בה רוב החניכים היו יהודים ובהם גם אבי שהזהיר את חניכיו לברוח מהמדינה כי צפויה להם סכנה מוחשית במהרה. 

המדריך לא היה יהודי ולדברי אבי היה בן של אדם בעל עמדה בכירה בשגרירות הבריטית באוסטריה. 

אבי שמע אליו ולא אל אביו. והפך לנער פעיל בתנועת הנוער מכבי הצעיר הציונית. הוא עסק במהלך הימים בהם הגרמנים פלשו לוינה  (מרץ 1938) וזכו לאהדה רבה. 

הוא העביר מסרים בפתקים ברחבי העיר. מאחר ומראהו לא הסגיר את מוצאו היהודי הוא הצליח לפעול. 

בשנה זו לאחר ליל הבדולח, אבי זכרה לעלות לרכבת האחרונה של ילדים יהודים מגרמניה ואוסטריה שיצאו למקום מבטחים. הוא יצא לחווה במלמה, בדרום שבדיה. שהה שם בחסות הקהילה היהודית המקומית שקיבלה אותם בברכה ובאירוח מעטיר. 

משם עלה לארץ ישראל אליה הגיע בשנת 1941 לאחר מסע ברכבת שנסעה בין מדינות שונות כולל רוסיה וסוריה. הילדים התקבלו באהבה על ידי קהילות יהודיות בכל מקום אליו הגיעו. 

ניתן להבין את מורכבות החיים. את התפיסות המתקבעות בהקשרים שונים בהם אדם מזהה עצמו עם תרבות מקומית ומרחיק את עצמו מזהותו הראשונית אליה נולד. 

אולם שאלת העדפה של תרבות אחת על פני רעותה, היחס למסורת ומחיקתה כמעט כליל ללא היכרות מוקדמת, מעלה שאלות רבות. 

אחת מהן שעולה אצלי בחוזקה היא לגבי אחד האישים הבולטים בתחילת המאה העשרים והוא זיגמנוד פרויד אבי הפסיכואנליזה, והפסיכולוגיה ככלל. אלו הן מהפכות – מהפכה אחת שיש לה מרכיבים שונים וענפים רבים שכמעט אין שני לה בהשפעתה על העולם המודרני וזה בו אנו חיים. 

זיגומנד פרויד יהודי שחי בוינה ובה פעל. וראה עצמו חלק מתרבותה. 

מה התרחש באותן השנים טרום מלחמת העולם הראשונה ובין מלחמות העולם שגרמניה פתחה בהן? 

יהודים אינטלקטואלים, אנשי תרבות, ספרות ומחקר היו בולטים מאד בקבוצה מובילה בתרבות האוסטרית-גרמנית.

 הם היו יהודים במוצאם אולם גרמנים ואירופאים בעולמם התרבותי.

 ללא זיקה ליהדות מלבד אזכורים פה ושם של מוצאם, אך לא כמרכיב יסוד בעל משקל ומשמעות. משקל ומשמעות נושאים עימן אורח חיים וידע משמעותי ומקיף שנצבר במהלך הדורות. התמקמות תרבותית ו או מסורתית חיה בתוך היהדות. 

למעשה, לפי דברים אלו המצטרפים לדבריו של אבי, הקיסר פראנץ יוזף שחרר את היהודים מעצמיותם- מעצמם, כבני המוצא היהודי. מרכיב שניתן היה להשתחרר ממנו ולהשתלב. 

שחרור מהמסורת של האבות והאמהות, מהצורך להשתייך למסורת ולתרבות שיש לה אורח חיים מתבדל, קאנון ספרותי למדני מסוג אחר מזה הדובר גרמנית, יוונית ולאטינית. 

ודאי שרוח התקופה דאז הבחינה בין למדנות קרתנית משהו, המתמקדת בשולי התרבות 

כאשר הרוח הגדולה, לכאורה, מצויה בתרבות האירופית ובמכמניה בספרות ובכל תחומי התרבות והמדעים.

 לדידם של אלו התרבות הגרמנית ודאי מתנוססת  במרכז הווייתם. 

גם לאחר השואה היו, ביניהם אבי, שהבחינו בין מחוללי השואה לבין התרבות והשפה הגרמניים.

זאת למרות שהיו תופעות  שחלקם הפגישו בין הפתרון הסופי וביצועו לבין התרבות הגרמנית 

כחלק מהווית השואה. 

כדוגמת השמעה של מוזיקה של מלחינים קלאסיים על ידי נגנים יהודיים שליוו את הצועדים למותם. 

אודה כי בטענה הקודמת על הרוח הגדולה של התרבות האירופית בתקופה המודרנית מול תחושת הקרתנות והלמדנות שאינה מתכתבת עם החיים עצמם  – יש  בכך משהו.

הגלות יצרה נתק בין הרוח לגוף, ולעתים גם בין הטקסט לבין המציאות החיה. 

העיסוק הנקדני משהו בטקסט במנותק משאלות קיומיות עשוי להחוות כקיום חיצוני לאדם. 

כאשר אדם ובני העם תלושים ממקומם נוצר מרחק פיסי ומנטלי שיש לו השפעות רבות, כולל האחיזה בטקסט כמרחב אוטונומי ללא הקשר של הוויה חיה. 

לצד אמירה זו, אבקש להציג את היפוכה: 

הגלות הוציאה מהיהודים ומהיהדות אוצרות גדולים החל מהתלמוד הבבלי, שירה ופיוט, ועד עולם מחשבה המתכתב עם הסביבה הדתית והתרבותית בה חיו היהודים, ועד לפרשנות מקרא, עולם הקבלה והחסידות שיצרו עולם חדש. 

כיום אנו ברנסנס יהודי בו הכתבים העתיקים מקבלים רוח חדשה בשל ניתוחים ספרותיים, פרשנות פסיכולוגית, חוויה דתית נרקדת ומוסיקאלית, ומבע אישי. 

ביני לביני חשבתי לא פעם מה היה קורה עם זיגמונד פרויד, שהיה חלק מהדמויות הבולטות בוינה, היה לומד בבית המדרש לרבנים שהכשיר תלמידי חכמים הבקיאים במקורות היהדות לצד השכלה אירופית וגרמנית שהיתה חלק מעולמו.  

האם תורת הנפש שלו היתה נסמכת על המדרש, האגדתות התלמודיות, על השיג ושיח בגמרא,  או שמא היה, כפי שקורה כיום, מוצא עניין לחבר בין נפש האדם לעולם הקבלי ו או לתורות העומק מתוך החסידות?

מה היתה ההשלכה על עולמות של הפסיכולוגיה שהיה ממשיג ויוצר? 

 אולי היה שם אחר  לתחום, עם מושגים אחרים והשלכות לגישות טיפוליות? 

האם תורת הנפש המקובלת במערב כיום היתה מקבלת תפנית,

 או אף מתחילה ממקום אחר מאשר המאבקים ושבין האדם לאלים והמאבק האירואי בין האלים לבין עצמם במיתולוגיה היוונית עליהם התבסס?

אם היה ספר העוסק בעניין זה שיש בו כמובן, מהשערה בלבד, 

במקביל  לעבודה עם התימות מתוך כתביו  המהווים יסוד לכל אותו עולם שהוא משמש כאביו המרכזי, 

 לספר זה הייתי מעניק את השם המתריס: 

אילו פרויד היה יהודי. 

תגובת הנגד היתה, כמו זו שעולה היום נגד "הדתיים" מי אתם שתגידו מיהו יהודי?! 

אני יהודי לא פחות. 

נכון. אך היות אדם משתייך לעם היהודי אינו דומה למי שחי חיים יהודיים הכוללים התמצאות במרחב היהודי, לוח שנה, שפות יהודיות, מושגים, וקיום, 

כולל חיים שיש  בהם למדנות של מרחבי הטקסט היהודי וחשיבה יומיומית, מעין הליכה בתוך וכחלק ממסורת ותרבות זו, 

עניין אחר, מהיות אדם שייך או שייכת לקבוצה מסוימת.

 לכן יהודי או יהודיה  השוקדים על תלמודם, ולאחר עבודת העמל והיגיעה בעולמות התוכן לצד ידע מדעי, הוא או היא יוצרים כלי התבוננות ובכך יוצקים תוכן לדיאלוג עם הנפש. 

ולוא רק זאת, האם מעבר לידע הוא היה חי חיים יהודיים, לא מביט בהם מהצד ומהנהן לתומו, אלא היה חלק מקהילה יהודית תוססת שהיתה מפרה את עולמו ומאתגרת אותו,  

 מה היתה התרומה של היותו חלק מקיום מעשי על עולמו ותרומתו לעולם המושגים של תורתו?

יתכן ומדי פעם היה מביט מן הצד כאדם מתבונן, מסתכל על החיים היהודיים מעיני רוחו ומתוך כלי הניתוח שלו, וחוזר להיות חלק מהקהל. 

יתכן מאד כי היו בתוכו תחושות של רצוא-ושוב, כחוקר ומתבונן,

פרויד טיפל במסירות במטופליו, ולמדתי עליו כי שאף לעתים דאג להם מעבר לשעות הטיפול.

ניתן לראות בכך  מעשה אנושי, אך גם מעשה שבא מעולמה של היהדות, הדורש מהאדם לפעול לטובת הזולת והקהילה בה הוא חי.  

ומדוע עניין זה מעסיק אותי כעת? 

א. כי ברור לי שהעולם היהודי, וכך גם נעשה כיום אצל חלק מן האוחזים הן במחקר והן בלמדנות מסורתית, קשורים בקשר עבותות לתכנים נפשיים כפי שיש להם משמעות רוחנית (שגם היא כולל את עולם הנפש). 

ב. משום שקיים ניכור גדול מאד ודיכוטומיה בחלק מן העולם החילוני, המבחין בין התרבות המערבית ורואה בה את עיקר זהותו ומקור לתרבותו ואורחות חייו, לבין  זיקה למסורת ולתרבות היהודית. 

חלקם אף מביעים בוז – לאותו עולם שהם מביטים בו מבחוץ – מפרשים אותו, לעתים  מפרי דמיונם. ומשם משליכים על כל תופעה הקשורה לעולם היהודי.  

למדתי בעולם האקדמי ולצד ביקרות אמיתית ורלוונטית הייתי שומע דברי ביקורת והסברים תלושים, כאלו המעידים על בורות רבה, 

חלקם הודו בכך ואף חשו כי הדבר מעניק להם אפשרות לקבל אות למסדר כבוד של בעלי השכלה מקיפה בתרבות המערבית ובורות בכל הקשור ליהדות. 

סבי נספה בשואה יחד עם סבתי בשל היותם יהודים. 

 אבי עלה לארץ במהלך המלחמה, סיפור מרתק ונפרד. 

אבי פעל בניגוד לעמדה הנחרצת של אביו שסלד מהרעיון הציוני. 

יש אפילו כאלו האוחזים בגאון בדגל של שלילת הזהות היהודית ויצירת מרחב חדש ישראלי – אוניברסלי השולל את מרכיב הזהות היהודית. 

לא מאבק על האפיון של זהות זו, או על גישות שונות, 

 אלא ביטול מוחלט שלו תוך ביטול של מי שמזוהים עם תפיסה זו.

יש לציין כי תופעה זו אינה חדשה, והיא מלווה אותנו כימי הגלות, וודאי בתקופה המודרנית.

 ואף זו תופעה המאפיינת גלותיות – הזדהות מוחלטת ללא הפרדה עם תרבות שלטת, לא כדיאלוג אלא מחיקה עצמית. 

לאחר מספר דורות של העמקת הבורות והדחייה של היהדות כשפה וזהויה כתרבות זרה  מולידים את התופעה הזו.  

הבחירה להיות שייכים לחיים יהודיים, לזהות ולקיום שלו, לעולם הלמדנות על גישותיה השונות, ניתנים לבחירה. אין בכך הכרח מובן מאליו.

הויתור על כך גם הוא אינו מובן מאליו.  

לגישתי, כפי שאני מניח שיש עוד רבים המחזיקים עמדה זו: זהות זו הינה מרכיב  מרכזי בקיום שלנו בחלקת הארץ הזו. 

וזו אינה שוללת קיום של אחרים. קיים רצון לשיתוף פעולה עם כל הנמצאים כאן בד בבד עם דחייה של כל אלימות כלפינו בשל היותנו יהודיים. 

מעבר לכל אלו,

 קיים במרחב הווירטואלי ושוב, לא רק בו, "סלט" גדול של עמדות, ביקורות – חלק אמיתיות וחלקן עמדות  חלולות, הנובעות מחלוקה למחנות והתבצרות בהן. 

יש להבחין בין תכנים בעלי משקל לכאלו שנשאן הרוח, הבנויות על תילי תילים  של דמיונות שווא. 

עמדות חלולות שכן הן מתבססות על דימויים חסרי ביסוס  במקום על ידע, זעקה מול אויב מדומיין, 

 או עירוב של דברים מבוססים ודמיונות שווא. 

חסר שיח ענייני, שכלתני וגם רגשי – כזה שמכיל ומאפשר שיח,

במקומו יש תחושה, עבורי לפחות, שחלק מהמשתתפים במלחמת הכל בכל- עמלים בזריקת בוץ אלו באלו. 

 נכון לכל הצדדים להיות קשובים. 

אני מאמין שניתן אחרת, 

בדילוג להתחלה: 

יתכן וסבי וסבתי היו פוגשים את פרויד וממשיכיו  ואלו היו יכולים לבחור בדרך של דיאלוג בין העולמות השונים שהם חוו כשלהם ואלו שהם דחו – ולהחליף את האו- או למרחב מאפשר של למידה וקבלה.

רב אשי באמריקה

רב אשי, רבינא, התנאים, האמוראים, הסבוראים ושכונה קרובה – בבלי על שם התלמוד הבבלי. 

אלו שמות הרחובות שהיו בשכונה המורחבת בה גדלתי. אולם מעטים מדיירי רחובות אלו היה להם מושג במי מדובר, מי הן הדמויות הללו, מה הן יצרו ובאיזה הקשרם הם פעלו. 

בכך למשל שמדובר על דמויות שפעלו בחבורות למדניות, או על אסכולות שלמות, ומדובר על שכבות שבתורה שבעל פה. 

היו לא מעטים שלא רק שלא היו בקיאים בכל אלו, אלא חשו סלידה ואף מבוכה כאשר התבררה להם המשמעות של שמות הרחובות. 

חלק מן האנשים היו משכילים בתרבות המערבית. חלק אחר אחז בתעודה כסמל סטטוס כשם שאחזו בתחומי חיים אחרים: נישואים, משפחה, מנוי לתזמורת או לתאטרון. 

שמות הרחובות והדיירים בהן היו יכולות ליצור רצף תרבותי ומסורתי (ברור שהבחירות יכלו לנוע בין עמדות שונות הקיימות בחברה ככלל), אך הבחירה בניכור יצרה ניתוק בין הרצף של היהדות בעבר לבין הישראליות (ישראליות אמריקאית או אמריקאית יהודית). 

בשכונה בה גרתי, שוודאי שהיו בה אנשים רבים המגלמים תופעות חברתיות שונות, היו גם מספר מסרים בולטים, כשם שיש בכל חברה. 

מחד היו אלו בכירי מפלגת העבודה של שנות ה – 70 וה – 80 עם עמדות יסוד התואמות של הסוציאליזם בנוסח מפלגה זו. יחד עם זאת קולות אחרים חדשים של מתעשרים חדשים ושל אינדיבידואליזם מוקצן בו הפרט וטובתו האישית היא מעל לכל. 

בין כל אלו ההשפעה של תרבות אמריקאית מסחרית הלכה והתגברה. עד כדי כך שברשתות הציבוריות ברדיו בתקופה ארוכה לא ניתן היה כמעט לשמוע שירים בעברית מלבד בימים ובשעות מוגדרות, כמו בשעות שלפנ שקיעת החמה בערב שבת. או אז לשירים העבריים הוותיקים היתה עדנה. אכן השירים היפים ביותר. 

כך שהישראליות בה גדלתי היתה מורכבת מישרלאיו חדשה, ערכים ותיקים- של היישוב בתקומתו, לבין ערכים ותפיסות וקיום ממשי של תרבות מערבית חילונית מאד. 

היו דתיים בשכונה ובתי כנסת. אולם אלו נבלעו באוכלוסייה הכללית בה. 

ערכי מפלגת העבודה, שבעיני רבים מביניהם מיציגים עמדות יסוד משמעותיות ולהן יש יסודות יהודיים מובהקים כגון, הערבות ההדדית, הדאגה לזכויות העובדים, היחס שבין בעלי ההון והכוח לחסרים בהם. האפשרות של ניידות בין מעמדות חברתיים. אולם בפועל גם בין הפעילים, וביניהם עסקנים רבים, הקשר בין האידיאה לבין יישומה היה רחוק כמזרח מן המערב. 

דבר זה, פער בין האידיאה המוצהרת לבי יישומה מתרחשת כמעט בכל חברה וקהילה. או לפחות עלול לקבל טוויסט בעלילה לכיוונים פחות רצויים בעיני הגדלים בה. כמו הרעיון הקיבוצי שנע בין השותפות הלאה של החברים ללינה המשותפת. ניסיון שעל פי רבים מאלו שהתנסו בו חוו אותו כחוויה קשה ואף טראומטית ולא כשותפות בחיים הכלליים.

המסע הזה שלא נגמר בין כיבוד חייו של היחיד/ה והאפשרות שלו או שלה לצמוח ולהצמיח כוחות לבין ההתכללות בכלל – בלשון החסידות, להיות ממש חלק מן הגוף המשותף, היא תנועה מתמשכת שטרם נמצא לה הפתרון והתמהיל המדויק. 

המסחריות אותה ציינתי קשורה לסמלי הסטטוס למקום של הרכישה ושל הפרסום- שהן מעגל אינסופי של ייצור כסף על חשבון ערכים אחרים. 

לכסף יש משמעות חיובית של חיבור למציאות אולם הוא עלול להפוך למטרה בפני עצמה. ובמקרה זה כל האמצעים, כמעט, כשרים כדי להשיג זאת.

אציין כי גם בקבלה מתרבות אחרת וודאי באימוץ חלקים ממנה יש מרכיבים שונים, כגון, תרבות גבוה- יצירות של ממש שניתן להתעשר מהן, ויש חלקים נמוכים המספקים את הרגע, ומעניקים לחלקים הנמוכים בנו לגדול. 

אני מודע לכך שיש המתנגדים לחלוקה של נמוך וגבוה בתרבות, ואף מוכנים לתת לשניהם מקום. אך מתוך תפיסה, ודאי יהודית, שיש להגדיל את החלקים הגבוהים, המצמיחים והמתעמקים בדעת ובנפש –יש לשים דגש על דיאלוג תרבותי ולקבל מתרבויות שונות את החלקים העמוקים, המשמעותיים – ויש כאלו בכל תרבות. 

אולם גם נטילה מתרבות גבוהה תוך  טשטוש ואך מחיקה של התרבות והמסורת שלנו נראית בעיני שגיאת יסוד ככלל ודאי כמי שחיים והווים בארץ ישראל. 

נקודת המבט האישית כילד וכנער מתבגר הגדל בשכונת רמת אביב, השוכנת באותם הימים כשכונת לוויין לתל אביב –צפון ומרכז. דרום תל אביב היא כמו הפריפריה ברחוקה עבור תושבי השכונות שציינתי. 

כילד שאלתי את עצמי מה אנחנו עושים כאן בארץ, כאשר אנחנו חיים – חיים של אחרים? מנסים לחקות תרבות אחרת. לא כדיאלוג בין תרבותי אלא בהעתקה של מה שמקבל מאי שם דרך סדרות טלוויזיה. 

האתגר של הטוב והרע, לעתים בעמדה הפוכה- של בחירה ברע והמגניב על פני הטוב והחנוני. ופעמים העמדה היתה שאין כלל טוב ורע. 

הדמויות על המרקע היו מודל לחיקוי. מאחר ואלו, על פי רוב,  לא היו דמויות בעלות עומק ורבדים גלויים וחבויים המסרים היו ברורים וקליטים ונסובו בדרך כלל סביב סמלי סטטוס בולטים. 

נכון כי גם היהדות כפי שהיא נגלתה באותם הימים היתה לא מזמינה במיוחד. היא הופיעה פעמים רבות בשחור לבן, עם עמדות מקבילות לתפיסה בינרית אפס או אחד. 

כנער הייתי בבני עקיבא, וגם שם התגלה לי כי המתח הזה המצוי בשכונה או בשכונות בה החילוניות המערבית על חלקיה השונים ודאי היומייומיים משפיעה באופן מכריע גם על תנועת נוער דתית שהחבריה הם מודרניים במחשבתם (וטוב שכך) ודתיים ברקע ממנו רבים הגיעו. נותר פיצול בין ההוויה של היום יום והמסרים איתם חיים מהמרקע ומהסביבה, לבין המסרים בתנועת הנוער ומוסדות החינוך. 

מתח זה יוצר קושי כבד. שלא כמו היום יש מענים למגוון צרכים ורצונות בתוך העולם הדתי כמו בתי ספר למשחק ולמחול. היה ברור שאלו הן שדות חילוניים, ואילו לימוד תורה וגם לימודים אקדמיים למשפטים ולרפואה פתוחים ורצויים למשפחות דתיות בני המעמד הגבוה. יכולים להרשות לעצמם כלכלית וגם מתאימים לאווירה הדתית. 

חיפוש אחר עומקם של דברים ותפיסות שיש בהן מענים ושאלות הממשיכות להתהוות היו זרות לתקופה ולמקום. 

כך המשכתי את דרכי במסלולים שונים על מנת למצוא את הדרך הנכונה עבורי. אך גם מתוך תפיסה שלא רק אני קיים בה. 

בהמשך אספר על התחנות השונות שבין רמת אביב לישיבה תיכונית של בני עקיבא שיש ביניהן רצף, אך גם הבדלים מהותיים.