"אורות מאופל" – מאפילה לתקווה

נקודת מבט הממוקדת בעשייה, והיא גם הכנה לקראת המחר.

מהי המטרה של הפעולות שלנו כעת, מעבר לצורך לפעול ולממש את הקיום שלנו?

זו הראייה של המחר- צפייה בפני עתיד, לכך יש לכרוך חזון מעשי המחבר את התנועה

המתרחשת בנפש לקביעת יעדים ניתנים ליישום על ידי רצף פעולות. נוסף הוא לייצר יכולת

גם בתנאים המורכבים של תקופה זו של התבוננות אל האופק ולהכשיר את עצמנו לתקופה

שתבוא בעזרת השם לאחר התקופה הנוכחית.

״בעזרת השם״ היא הצד האחד ואילו הצד השני, ״אין הדבר תלוי אלא בי או בנו״.

יש דברים שביכולתנו לפעול ולהכשיר את עצמנו בהווה וגם לקראת התקופה שתבוא לאינו לטובה.

התפיסה הקודמת לפעולה:

בתקופה מתמשכת זו יש חשיבות לאחוז בהווה ובעתיד, לעבר יש תפקיד על מנת להבין את המיקום שלנו היום, העבר מסופר בכל פרק חיים בדרך מעט אחרת בהתאם לחוויה האישית וזו המשותפת

למעגלים הקרובים, וכן לרוח התקופה, ולבסוף כתוצאה של אלו הוא מושלך אל התובנה

העכשווית כאשר זו מצטרפת אל החשיבה.

לכן הווה מעניק פשר לעבר. ויש לו חשיבות על מנת להתמקם בהווה ולהתהוות לקראת עידן

חדש הנמצא בעתיד. הווה הוא הרגע בו מתרחשים הדברים ומאפשרים מיקוד כאן ועכשיו. הוא מאפשר פעולה

ממוקדת. העולם בו אנו נוכחים בתקופה זו הוא אלים, גועש ובעיקר לא יציב.

בהתאם לכך, התפיסות שלנו חופפות את התנועות בנפש המגיבות אל המתרחש בחוץ. 

לא בכל מקום בארץ ישראל יש את אותה השפעה מיידית של המלחמה ושל כל ההתרחשויות

בה, אולם כולנו נעים סביבן. התנועות בנפש מחוללות במסגרת ההתרחשויות בעולם סביבנו.

בתקופת שגרה העתיד עשוי להיות מקור משיכה על מנת לחתור אליו.

אולם בזמן הזה, חלק מאיתנו עסוקים בשרידה כאשר כוחות הנפש מתמודדים עם עומס

רגשי. הפעולות, פעמים רבות, הן מדודות בין במישור התפקודי ובין ברצון לפעול במרחבי

החיים השונים, כולל משפחה וחברה.

יש הפעילים/ות, גם כעת, המציבים לעצמם/ן יעדים של השגת פסגות חדשות.

כיצד כדאי נוכל לפעול בתוך ים סוער של תחושות ומידע שזורם אלינו ללא הפסק?

קבלה של המצב הקיים. לבחון מחדש את הקיום שלנו ולשייך את תחחומי החיים לקטגוריות שונות.

משפחה – צורך בזמן איכות מבודד מרעשים. זוגות וילדים זקוקים, גם אם לא תמיד הדבר

גלוי, לתמיכה רגשית ולפעולה משותפת אחד על אחד ואחת וכמשפחה. הקפדה על מנים

קבועים של יחד יש לה קביעות בנפשות המשפחה. שיח על המתרחש ופעולה של יצירה או

כל עשייה משותפת.

זמן של בירור עצמי – מה אני חש או חשה כעת, ולמה אנו זקוקים – ואיך נקדיש לכך זמן ועם

מי? לתת לכך מקום כדי לאוורר את הרגשות המציפים והעומס הנפשי.

עבודה: קביעת יעדים קרובים ולטווח בינוני וחלוקת משימות על פני הזמן ובה חלוקה לקבוע

ולמשתנה, הצורך בפעולה גם כאשר לא חשים את מלוא הכוחות יש לה חשיבות, כפי שיש

חשיבות לגמישות – זמן להרפיה, להפסקה.

תשומת לב זה לזה ולזו: הקשבה – זמן בו יש לפעול וללמוד את מלאכת ההקשבה.

להיות בשביל אדם אחר/ת.

להקשיב עם נוכחות והתעניינות. לא לייעץ ולתת פתרונות, לא להציל, אלא לאפשר לאדם

להביא את רגשותיו. להאזין ללא שיפוט. להבין כי לכל אחד ואחת חווית חיים אחרת, עולם

רגשי אחר, יכולות מסוגים שונים ומשתנים. כך שראית יש לבדוק, איפה את או אתה עכשיו

במצב הנתון? כלומר, להבין מה המצב הרגשי של אדם ברגע זה.

כאשר מופנית בקשה לעצה או לפתרון – לשים לב שהעצה והפתרון מתאימים לאדם המסוים

או המסוימת מתוך הנחת יסוד שלא כל פתרון מתאים לכל אדם.

האדם השני בוחר/ת האם לפעול לפי העצה שאת או אתה הצעתם לו – מה שאני רואה אינו

בהכרח המקום בו האדם נמצא או יכול לקבל בשלב הזה.

הקשבה היא פעולה בעולם ויש לה השפעה מכרעת, לכן עלינו להכשיר את עצמנו תוך כדי

התנסות. ההקשבה היא ויתור על הרצון לשליטה, אלא מתן מרחב לשני להיות.

הרחבה על הקשבה במיוחד במציאות הנוכחות, משמעותה והמלצות נוספות ליישום:

במעשה היום יום, כל אדם, כמעט, בכל מצב, כמעט יכול/ה לסייע לאדם אחר.

אדם הפוגש אוזן קשבת, מתעניינת ומכילה, לא בהכרח כטיפול, אלא כמענה לצורך להביא

לידי דיבור את הרגשות המבקשים לצאת לאור.

יש לזכור כי הדיבור הוא ההוצאה מן הכוח אל הפועל של חוויות ותחושות המצויים בעולם

הפנימי המודע ובאופן ראשוני גם מעבר לו, ובצורה זו של שיחה בערוץ הרגשי נוצרת פעולה

בעלת משמעות במציאות. והיא חלק מן הריפוי האנושי ליחיד ולכלל.

אין צורך מהצד המקשיב לתת מענה מילולי, פרשני, או לתת עצות מעשיות (רצוי שלא). אלא

להיות נוכח עם אדם אחר/ת.

ניתן לעשות מעשה של פעולה הדדית: כל צד מקשיב במשך זמן מוגדר מראש של זמן –

כאשר צד אחד מקשיב, השני מאזין – הופך לשותף לרגשות של הדובר/ת.

לאחר מכן מתחלפים המקשיב/ה הופך/ת לדובר/ת והדובר/ת למקשיב/ה.

להיות שותפים נוכחים – שקטים. להביט לראות עין בעין עם אדם איתו אנו נמצאים.

הרחבה על תכנון, הצבת יעדים ומימוש הפעולות בתקופה הזו:

שלב התכנון:

בתקופה זו, עת המלחמה, קיימת חשיבות לקיים שיגרה יומיומית, ככל הניתן, ולצורך כך

לרשום סדר יום, המורכב ממסגרת זמנים קבועה ומשתנה.

לקבוע לוח זמנים ומשימות לשבוע הקרוב ובמידה וניתן גם לשבועיים ולחודש הקרוב עם

הבנה שאלו עשויים להשתנות.

וכך כאשר אתם/ן מצליחים/ות לממש חלקים מהרשימה רצוי שתעניקו עצמכם/ן- לעצמנו –

עידוד, וחיזוק לתחושת הצלחה.

לפעול לרגעים משמחים, לקבוע אותם ביומן ולתת להם מקום בלב, בנפש ובמציאות

המוחשית, החל ממפגש חברי, משפחתי ועד לארוחה משמחת או לתת מקום לפעולה

האהובה כגון, ספורט, אמנות, עיון.

לראות את הטוב האפשרי בנמצא – מה שלא ניתן ליישם או לא קיים כאפשרות – אין

להתעכב עליו.

להתרשמותי אנו בימים של בקשות צנועות: טיול מקומי בטבע, פעילות משותפת ליצירת

ארוחה טעימה, או בית קפה נחמד. הרחבת הדעת, עיון משותף במשפחה- חברותא. מקום

לתחביבים נגישים מאמנות וספורט. אלו יכולים לשמש כעוגנים.

מעשה נוסף לו יש מקום בתקופה זו הוא הבחירה של הגדרת יעד אחד מוגדר בו אנו שמים

את עיקר יהבנו בתחום מסוים. לו"ז עם יעד קרוב ומספיק דיו.

כך למשל, משפחה- זמן איכות עם כל ילד/ה לזמן קצר ובו פעילות משותפת. או זמן כלל משפחתי

לפעילות משותפת מרוכזת יום בשבוע למספר שעות מוגדר.

יש לכך חשיבות בימים אלו עוד יותר מאשר בימים אחרים, ימי שגרה יחסיים, שכן האחיזה

במציאות דורשת מאמץ נוסף ודאי לילדים, לבני זוג ולמשפחה ככלל- התחושה שיש מקום

בטוח, מכיל ומאפשר איכות אחרת בו היחסים הקרובים מתממשים.

עבודה- לבחון מהו המוקד בעבודתכם/ן בתקופה הזו? מהו הפרויקט, היעד הקרוב החשוב

ביותר שיש לפעול במלוא המרץ? גם אם יש לאלץ אותו להתקיים ובו להתמקד.

במידה ובזמנים אחרים ניתן לפעול במספר מישורים במקביל, או לתת מקום למספר יעדים,

בתקופה זו, שלעתים הכוחות אינם בשיאם (לפחות אצל חלק מהאנשים – מתוך הנחה

שאנשים שונים מגיבים אחרת למתרחש ויש לכך השלכות שונות לחיי המעשה),

יש לאפשר גמישות. להתאמץ להתמיד ככל הניתן במשימות קטנות ויעדים קרובים, לצד

הרפייה ברגעים מסוימים.

בין האתגרים בתקופה הזו הוא המעקב אחר ההתרחשויות הרבות המציפות אותנו. ודאי מי

שקרוביו נמצאים בלחימה ומי שנמצא במעגל הקרוב של המשפחות שיקריהן שבויים –

נמצאים במצב ייחודי שאינו מאפשר הרבה מעבר לדאגה ואף לחרדה, ולפעילות הקשורה

למציאות הנחווית לאורך כל היום והלילה.

אך מי שאינו מגויס למילואים ואינו קרוב באופן מיידי למרכז ההתרחשויות עשוי להקדיש

למשפחה ולעבודה מקום נרחב יותר, ולהגדיר זמן תחום עבור העדכונים.

הפועלים כמתנדבים ופועלים בתמיכה לאנשים מקרב האוכלוסיות שהושלכו למציאות אליה

לא יכלו להתכונן, ומסייעים בכל תחום נדרש, לחיילים בחזית ולמשפחותיהם, ולמשפחות

שפונו מבתיהם, ולמשפחות של השבויים ולכל מי שזקוק כעת לעזרה.

כל אלו פעולות מבורכות שלהן היקפים שונים. גם הפעילים בכל אלו זקוקים אף הם לתמיכה ולקשב.

אנשים רבים כיום חיים מתקיימים, לפחות בתחושה, בשניים או יותר של עולמות מקבילים,

כבעלי משפחות, כעובדים עצמאיים או כשכירים.

ולכן יש למצוא את הזמן והמרחב הפיסי המאפשרים את המיקוד המרבי , ככל הניתן, בכל

פעם בתחום חיים אחד.

להיות מודעים לצורך הזה, תוך וויתור מודע על המידע המציף שאינו הופך אותנו למנותקים,

לאדישים ודאי לחסרי שליטה על המציאות, אלא מעניק לנו אחיזה בריאה במציאות עצמה

ומחוברים אליה בדרכים שונות ופנויים בכל מקטע זמן לפעול במישור אחר.

לעתים על מנת להיות מסוגלים לכך יש לפנות לסיוע מקצועי ולפעול כדי לייצר את הקיום

הזה, שהוא מודע ומכוון.

פעולות מעשיות והחלמת הנפש:

החלקים היישומיים המוגדרים בזמן ובפעילות בתוך המציאות עשויים ליצור חיבורים אל

הנפש כאשר זו מקבלת מענה בדרכים שונות. כך פעילות מסוג אחד מעוררת תחושת ביטחון

בקיום. תחושת המסוגלות שהתערערה לפני רקע עשויה להתרחב מחדש.

אנחנו מבקשים לחבר ולא לפצל בין מרכיבי הקיום ככלל ובפרט בתקופה מורכבת זו.

על מנת לקבל את פני המחר עלינו להיות מכוונים כבר היום, כדי שהוא יגיע נוכל להתחיל

ולהמשיך מתוך הפנמה של ה״יש״ – ולא של ה ״אין״.

היש – הוא המיקוד הרגשי והמעשי, שמוכן לקבל את החלקים הלא בהירים, המורכבים,

האפלים והמטלטלים לצד זאת את החלקים המוחזקים, המאורגנים והמכוונים.

אלו הכלים האלו – מציאות זו – נוכל ליצור שיחה חדשה בתוכנו, ממש תוך כל אדם, עם

הסביבה הקרובה ביותר וזו הרחוקה שהתגלתה כקרובה דיה כדי להתלכד למאמץ משותף.

כל אלו הן פעולות בהווה המתאימים למצב לא שגרה מתמשך. יחד עם זאת מובאת כאן

תפיסה יישומית עם פעולות שניתן לראות בהן הכשרה לקראת ״המחר״ הזמן שאחרי

המלחמה, בוא יבוא, ועלינו להתכונן לקשב אחר ולצורת מיקוד אחרת בתוכנו וכלפחי הזולת.

ליצירת מרחבים משותפים בהם ניתן להביא לידי ביטוי רגש ומחשבה.

אורות מאופל – מאפלה לתקווה

תחילה שבורים וכפוצים,

סופרים את המתים ולאחר מכן מכירים כל אחת ואחד.

מרגישים אותם ואת המעגלים הסובבים אותן.

שלב חדש ובו לומדים איך אוספים את השברים בחוץ ואלו שבפנים.

משתהים הרבה, מנסים ולא מצליחים לקום

קמים ולומדים ללכת מחדש.

הולכים ומנסים לפעול. עוצרים. מנסים שוב.

וכך שוב ושוב.

בוהים וסופרים, בוהים ושותקים, בוהים מבקשים לצרוח לזעוק.

יש אלו שיוצא להם קול ,

יש אלו שאין להם קול.

קולות רבים,

יש ומתהווה קול משותף,

ויש אלו המבקשים לא להיות שותפים

יש הכלולים בכלל

ויש היוצאים מן הכלל

ויש נחל יוצא ובא,

ולאחר זמן מה, הולכים מחדש,

מן ההתחלה יש הפועלים במרץ רב, לא עוצרים

הלוחמים שגייסו את עצמם,

שינסו את כוחותיהם

הצלה מכוונת

חרפו נפשם

חזרו אל הזירה,

הלוך וחזור,

אל המערכה, כדי להציל עוד ועוד

להניס את הרוע

ויש שהתנערו מהרה ופעלו למען אחרים

ויש שקמו והחלו לפעול במעגל הקרוב, ולנפשם אין מנוח

ולאחר השלושים מהיום

שבת חג

שמיני עצרת

שמחת תורה- ומה בה שמח ואיזו תורה יש בה

יש תורה ובה שמחה

ואל נורא עלילה

לעתים אנו חוזרים על הוויכוחים הישנים

ומטילים אשמה

אל מאבקי השליטה והכוח,

אשמה, אחריות, מי נושא? ההוא, או גם אני?

ויש זמן בו יש לבדוק עד דק מה היה

ולבחון מה יהיה

איך מאתחלים את החדש להיברא

אורות מנצנצים בתוך ריבוי צללים

פחד יצחק, עיניה של רבקה,,

חסד אברהם והליכתה של שרה,

חליפת הזמנים של היראה והאהבה,

אמת ליעקב, תפארת ישראל,

שני הקטבים השוכנים באחד,

בו הנקבצים מתגלים בייחודם,

התבוננות מחודשת

השפע והגבול,

יצירת אמת פשוטה ומורכבת

אהבת שרה את בנה יחידה, עקדת האב את הבן

דבקות רבקה עם יצחק

חסדה של רחל עם אחותה, ולא יוסף עוד

ועיניה הרכות של לאה, ויהודה ככפיר ירבץ

אחים במריבה, דנים את אחיהם למיתה,

האם ניתן להפוך ניכור וזרות לקרבה?

מה ניתן להאיר מכל אלו?

כיצד הם מתגלגלים אלינו בחלופות הזמנים, השעות והימים?

כיצד הם נכנסים אל המשפחה הפרטית?

וכיצד הם מחוללים מהפכים מלב כפוץ ללב פתוח?

האם יתגלה,

פנים אל פנים.

דימוי המותאם לתקופה הזו:

ספנים המצויים על סיפון ספינה – כל עוד היא יציבה הספנים יכולים להתכנס, לתכנן ולפעול

מתוך בחירה המותאמת למקום ולמצב בו הם נמצאים.

הם יכולים להיות קשובים לקשרים החברתיים, לרצון ולצורך של הזולת ושל עצמם. היחיד

מוצא עצמו כאחראי לחייו ולתפקודו ובה בעת הוא משתלב במארג החברתי ופועל עם הכלל.

ואילו במצב בו הספינה מטלטלת, כאשר בכל רגע חל שינוי חד אחר, המופיע מכוח טבע

חיצוני, האפשרות של הספנים לבחור ולפעול מצטמצמת.

יתכן וברגע מסוים, כאשר מתרחשת תפנית חדה, הסערה אינה כזו שהם רגילים אליה מעת

לעת, אלא כזו המאיימת להפוך עליהם את הספינה ולהטביעה, הם לרגע חשים חוסר אונים,

ועולמם מתהפך עליהם.

ברגע הם מתעשתים, במצב שבו עלולה להופיע תחושות של חידלון ואין אונים, מתגלים

כוחות אדירים מכוחה של אמונה, מכוחה של עבודת צוות, פעולה הנובעות מתוך שותפות

ומטרה אחת.

המצב של תוהו ובוהו מקבל תחושה של אפשרות של בריאה חדשה, אך לפניה יש צורך

לאזור אומץ, נחישות ולפעול בפעולות רבות גדולות וקטנות.

באופנים אלו תנועת הנפש שבשגרה, ובה טלטלות בגלים במתווים שונים, בחייו של אדם

ומשפחה- הרי הם יוצרים, פעמים רבות, אדוות קטנות על סביבתם ופעמים אחרות ההשפעה

על מעגלים קרובים רבה יותר.

אולם בתנועה של היפוך חד של כל המוכר עד כה, התרסה חיצונית על כל המצוי, המציאות

מתהפכת והמעגלים הקרובים והרחוקים לכאורה מצטרפים אלו לאלו.

האם דימוי זה אינו דומה למצב בו אנו מצויים החל מהשבת של שמחת תורה, שמיני עצרת התשפ"ד?

הספנים – הם אנחנו- באים ממקומות ועולמות שונים. יש לנו מכנה משותף רחב, עצם

המגורים כאן, ובו אנו מתנהלים בשגרה. בשנה החולפת המכנה המשותף התערער

ביסודותיו, המרכיבים השונים בו נראו כחומה בצורה בין המחנות הניצים, ניואנסים רבים נשכחו.

מבחינה זו הגל הגדול ששטף אותנו היה הד, במובן מסוים, לגל עצום מסוג אחר.

סדיקת היסודות המשותפים וחוסר היכולת לייצר מרחב של הסכמה ושותפות עם קבלת

המחלוקות יצר שברים רבים. הגל הגדול, המסוכן, שיצר תחושה ומציאות של ספינה

המחשבת לטבוע, לא אפשר לספינה עליה כולנו נמצאים להמשיך בדרכה.

בעת ניפוץ הספינה מבפנים ולאחר מכן מבחוץ – התחושות של אחיזה במציאות מתחלפות

בתחושות של עירורה – המציאות ובכלל זה החברה והיחיד – נמצאים תדיר בתחושת אי

וודאות וזו הופכת לתחושת חוסר אונים.

מול תחושות אלו ישנה חשיבות להגברת המעשים והפעולות המשיבים את תחושה השליטה

במובן של אחריות ואפשרות להשפיע על המציאות.

אולם ללא הבנה של הדרך שהלכנו בה ושינוי הנתיב – לא כנגד אדם או קבוצה מסוימת אלא

בעד מכנים משותפים ואי הסכמות. בירור, רגשי ושכלי, שיתוף וטיעונים לגופו של עניין, על

רבדיו השונים ללא הכללות ואלומות מקובצות של אידאות, אלא על ידי התבהרות של

המרכיבים המכילים אותם.

ובימים אלו שלאחר אירוע שלא היה כמותו מזה עשורים, והוא מתמשך באופנים שונים.

הרגשות והתחושות כעת מאפשרות את ניהול החיים במציאות שחפה משגרה וככל

שהמודעות למתרחש מתגברת – הגל הזה פוחת והולך.

ברובד האיש, משפחתי ומקומי:

תשומת הלב לסביבתנו וגם לרחשי הלב שלנו, יחד עם פעולות – מאבק לחזרה לשגרה עם

גמישות. לדבוק ביומיומי, להגדיר יעדים קרובים, ומשימות קטנות וגדולות המותאמות אל

עצמנו במצב הנוכחי יחד עם חיבור למטעני כוח עבורנו עשויים לתת לנו אפשרות לצלוח את

התקופה הזו.

הזמן של ראיה עמוקה יותר אל תוך המציאות בה אנו חיים ככלל וכיחידים/ות, ועל הדרך בה

עברנו, וזמן האיחוי והריפוי יבואו בשלב אחר,

נדע שהוא הגיע. או אז נדרש לשפה חדשה ולכלים חדשים – שאינם מתחילים מהווה אך מתהווים בו.