רבי נחמן מברסלב, שחרור האדם מכבליו התודעתיים: מנורת החסרונות
"מַעֲשֶׂה אֶחָד הָלַךְ מֵאָבִיו וְהָיָה בִּמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת יָמִים רַבִּים אֵצֶל אֲחֵרִים,
וְלִזְמַן בָּא לְאָבִיו וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁלָּמַד שָׁם אָמָּנוּת גָּדוֹל לַעֲשׂוֹת מְנוֹרָה הַתְּלוּיָה וְצִוָּה לְהִתְאַסֵּף כָּל בַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזֶּה וְהוּא יַרְאֶה לָהֶם חָכְמָתוֹ בְּזֶה הָאָמָּנוּת,
וְכֵן עָשָׂה אָבִיו וְקִבֵּץ כָּל הַבַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזּאת לִרְאוֹת גְּדֻלַּת הַבֵּן מַה שֶּׁפָּעַל בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה בְּיַד אֲחֵרִים,
וְהַבֵּן הוֹצִיא מְנוֹרָה אַחַת שֶׁעָשָׂה וְהָיְתָה מְגֻנָּה מְאד בְּעֵינֵי כֻּלָּם,
וְאָבִיו הָלַךְ אֶצְלָם, וּבִקֵּשׁ מֵאִתָּם שֶׁיְּגַלּוּ לוֹ הָאֱמֶת וְהֻכְרְחוּ לְהוֹדִיעַ לוֹ הָאֱמֶת – שֶׁהִיא מְגֻנָּה מְאד,
וְהַבֵּן הִתְפָּאֵר: הֲלא רְאִיתֶם חָכְמַת אָמָּנוּתִי,
וְהוֹדִיעַ לוֹ אָבִיו שֶׁלּא נִרְאָה יָפָה בְּעֵינֵי כֻּלָּם.
הֵשִׁיב לוֹ הַבֵּן: אַדְּרַבָּא! בָּזֶה הֶרְאֵיתִי גְּדֻלָּתִי כִּי הֶרְאֵיתִי לְכֻלָּם חֶסְרוֹנָם כִּי בְּזאת הַמְּנוֹרָה נִמְצָאִים הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי אָמָּנוּת הַנִּמְצָאִים כָּאן.
הֲלא תִּרְאֶה שֶׁאֵצֶל זֶה, מְגֻנָּה חֲתִיכָה זוֹ אֲבָל חֲתִיכָה אַחֶרֶת יָפָה אֶצְלוֹ מְאד,
ְוְאֵצֶל אַחֵר לְהֵפֶךְ אַדְּרַבָּא, זאת הַחֲתִיכָה שֶׁהִיא מְגֻנָּה אֵצֶל חֲבֵרוֹ הִיא יָפָה וְנִפְלָאָה בְּעֵינָיו,
רַק זאת הַחֲתִיכָה מְגֻנָּה וְכֵן אֵצֶל כֻּלָּם.
מַה שֶּׁרַע בְּעֵינֵי זֶה הִיא יָפָה בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ, וְכֵן לְהֵפֶךְ וְעָשִׂיתִי מְנוֹרָה זאת מֵחֶסְרוֹנוֹת לְבַדָּם לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד חִסָּרוֹן,
כִּי מַה שֶּׁיָּפֶה בְּעֵינָיו הוּא חִסָּרוֹן בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ
אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנוֹ
אִם הָיוּ יוֹדְעִים כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַנִּמְנָעִים שֶׁל הַדָּבָר הָיוּ יוֹדְעִים מַהוּת הַדָּבָר, אַף שֶׁלּא רָאוּ אוֹתוֹ מֵעוֹלָם"
(רבי נחמן – מעשה שיחות שלאחר סיפורי המעשיות)
התודעה האנושית מכירה הן במציאות הפשוטה והן במורכבות שלה. אנו יודעים, במידה ואנו זוכים לחוש הראייה, להבחין בין היום ללילה לפי מצבי האור או החושך. אנו יכולים להבחין במצבי הביניים ובאלו שבתוך מצבי הביניים – בין אור היום לשקיעה, ובין הלילה לזריחה.
אנחנו מכירים גם במצבים התלויים בהסכמה חברתית: מהו יקר ומהו זול- אלו חומרי גלם מוכרים כבעלי ערך גבוהה בנסיבות מסוימות, וכבעלי ערך נמוך בנסיבות מסוימות.
כך גם בשיפוט טעם אסתטי ותחום בעל ערך רוחני, קיים קושי לטעון טיעון חד משמעי.
יש מצבים בה נעריך אמנות כגבוהה או כנמוכה על בסיס הכרה שמעבר להסכמה חברתית – נוכל להצביע על יצירה ולומר, במצבים מסוימים כי יש לה ערך הן בשל ההרמוניה שהיא יוצרת, הן בשל איכות הנבחנת במורכבות היצירה ובמסר העולה ממנה.
דרך נוספת להחליט על שיפוט טעם היא התחושה הבלתי אמצעית או דרך הכרה קוגניטיבית כי "היצירה הזו" בעלת ערך גבוהה או נמוך.
אולם כל ההגדרות הללו תלויות בקטגוריות השונות, ואילו יש מישור פרדוקסלי בו הדברים אינם כפי שהם נראים, אלא ההפך מכך.
כלפי חוץ הדבר נראה חסר ערך ואילו במהותו יש בו ערך רב. אולם הערך הוא אחרת מכפי שאנו נגדיר אותו. ועלינו לפעול באופן אקטיבי על המציאות על מנת שההכרה שלנו תשתנה.
וכאשר היא תשתנה נבין את המציאות סביבנו ולעתים גם בתוכנו אחרת מכפי שראינו אותה קודם לכן. ובכך יש חידוש.
מנורת החסרונות זו יצירה המאפשרת שינוי עמוק בהכרה. היא יכולה לגרום לאדם הצופה בה לשחרר אותו/ה מתלות בהכרה המוטעית. ההכרה המוטעית מתבוננת מבחוץ על המציאות, ומפצלת בין הרואה לנראה, בין הנפש לבין המציאות אותה היא חווה מבחוץ. התודעה האחרת דורשת מהאדם להיות פעיל, להתבונן פנימה אל המציאות ואל נפשו ובכך ליצור חיבור. לבדוק מחדש את עצמו לבצע רפלקסיה, ולאחר מכן להתבונן שוב החוצה ולהכיר בעולם הפנימי של הגלוי בחוץ, ואת הפנים של המסווה בתוכו.
הסבר ראשוני לסיפור – מנור החסרונות:
אדם המוגדר כ"בן לאביו" יצא ללמוד אומנות המשלבת בין אמנות – מלאכה לאומנות יפה כך שהמוצר שיצא מתחת ידיו של האומן האמן יהיה איכותי מבחינה שימושית ויפה מבחינה אסתטית- הרמוניה המשלבת את שני ההיבטים הללו.
לאחר תקופה ההכשרה הבן חוזרת לביתו ולקהילתו ומכריז – מתפאר- כי הוא אמן ואומן מדולם ודורש מאביו להראות לכל את כישרונו.
אביו נענה לדרישתו ומזמים את בני הקהילה לצפות ב"פלא" של המנורה המיוחדת שהבן יצר.
לאחר הצפייה- הכל חשים דחייה מהיצירה הזו. ולאחר הפצרת האב הם גם אומרים את האמת.
הבן אינו נבהל אלא טוען שזו היצירה.
היצירה הזו לא מציגה יופי הרמוני ושלמות המוצר, אלא ייחודה הוא בהצבעה שהיא משקפת את מצבם התודעתי (ואולי גם את מצב הנפש) של הנוכחים- הצופים.
הצופים בדבר היפה – נהנים מנקודת מבט חיצונית על מוצר מוגמר. הם נהנים מהדבר וחוזרים לביתם כמות שבאו.
המוצר המכוער למראה במקרה זה מחזיר את ההתבוננות לצופים עצמם. הוא גורם לחזור הביתה ולהתבונן בעצמם. הוא פועל עליהם. הוא עבורם.
לדברי הבן ההתייחסות למוצר, המנורה, ככלי מכוער – אינו מתייחס לכל הכלי – אלא לחלק בו. הדוברים אינם מבחינים בין החלק היפה בעיניהם לבין החלק המכוער בעיניהם – אלא הם יוצרים הכללה של כיעור בשל חלק מסוים בו שהוא מכוער בעיניהם ואילו החלק היפה אינו נחשב.
מה גם שאצל כל אחד מהצופים – חלק אחד יפה וחלק אחר מכוער. כלומר, השיקוף הוא אישי ולא כללי.
העולם נצבע על פי החיסרון ולא לפי היש או לפחות על ידי יצירת הבחנות בין החלקים השונים.
האמן מצביע על כך כי החלק המכוער בעיניהם הוא ייחודי עבור כל אחד מהם ולא של הכלי עצמו. עליהם לבחון את החלק המסוים שהוא מקביל לחלק בתוכם, בתודעתם, בנפשם.
למעשה, הכלי הזה, המנורה הזו נועדה לאפשר לאנשים לתקן את עצמם, את דרך המבט שלהם כלפי חוץ על העולם. עליהם לראות בעצמם את החלקים היפים ולא להצביע על החלקים החסרים ולבצוע דרכם את "הכל".
עליהם לתקן את עצמם. הכלי הוא למעשה ריק מתוכן עצמי אלא הוא נועד להיות כלי עזר- מראה- לתיקון עצמי.
אז איך מתקנים, כיצד יוצרים שינוי מהותי בתפיסה, בהכרה הבא לידי ביטוי במעשה?
על כך רבי נחמן עונה בדרכים שונות, אחת מהדרכים הבולטות היא ההתבודדות. אדם מוזמן בכל ערב להתבודד, עדיף בטבע.
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו…"(ליקוטי מוהר"ן תנינא, כ"ה)
מדובר על תרגול רוחני ובו אדם מדבר ואף זועק לפני אלהים, שהא אלוהיו, הפרטי כמו שהוא האל הכללי, את כל מה שהוא רואה בעצמו, רוצה לשפר, חסר לו, מה שיש לו – מודה עליו.
חיזור הקשר האישי בין היחיד לאלהים, בין הנברא לבורא, הוא תנאי ליצירת שינוי פנימי ממקור חיובי ואותנטי (שפה קיומית – מתייחסת לאמת סובייקטיבית במובן שהוא אכן מאפשר חיבור אישי לדבר).
על מנת שהאדם יוכל להשתחרר מדפוסים, ממועקה, מקיום מוגבל, ובאותה עת לזהות (ולא לדחות) חלקים יפים ובעלי ערך רב בתוכנו – על האדם לדבר (דיבור) – להוציא מן הכוח אל הפועל מחשבות, מאוויים, מאבקים פנימיים ולהאמין כי הקב"ה שומע אליו ועונה לו בדרכו – אותות וסימנים בחיים, שער ודלת שנפתחים לו – לאדם.
פעולה יומיומית החוזרת על עצמה ויש להתמיד בה על מנת שאדם יוכל לחוות וליישם את המפגש הקבוע הזה בכל מצב.
מנורת החסרונות עצמה הינה סך החסרונות האנושיים, ובה יש גם חלקים יפים ואיכותיים הנעלמים בתוך החיסרון (שהוא המבט השולט), וכל אחד ואחת יכול או יכולה לזהות בה את עצמה.
היא מלמדת יותר על האדם המתבונן מאשר על המנורה עצמה. וזה תפקידה, שאינו אסתטי או להאיר החוצה, אלא תפקידה לזהות חלקים חסרים, אפלים ומכוערים בנו – ובאותה המידה היא מסייעת לנו – למתבוננים בה- להאיר בנו חלקים יפים,
ובכך לאפשר לנו להאיר את עצמנו.
המנורה הזו מאפשרת לנו להאיר בתוך עצמנו על ידי ההתעוררות שלנו. זו קריאה לפעולה לאחר שינוי בתודעה.
האופן בו אנו מביטים בעולם וזה בזה עשויה לשנות ולגלות לנו דברים הן על עצמנו והן על הזולת שלצדנו, כמו גם על דרך תפיסת המציאות.
רבי נחמן מברסלב, שחרור האדם מכבליו התודעתיים: מנורת החסרונות.
"מַעֲשֶׂה אֶחָד הָלַךְ מֵאָבִיו וְהָיָה בִּמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת יָמִים רַבִּים אֵצֶל אֲחֵרִים,
וְלִזְמַן בָּא לְאָבִיו וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁלָּמַד שָׁם אָמָּנוּת גָּדוֹל לַעֲשׂוֹת מְנוֹרָה הַתְּלוּיָה וְצִוָּה לְהִתְאַסֵּף כָּל בַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזֶּה וְהוּא יַרְאֶה לָהֶם חָכְמָתוֹ בְּזֶה הָאָמָּנוּת,
וְכֵן עָשָׂה אָבִיו וְקִבֵּץ כָּל הַבַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזּאת לִרְאוֹת גְּדֻלַּת הַבֵּן מַה שֶּׁפָּעַל בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה בְּיַד אֲחֵרִים,
וְהַבֵּן הוֹצִיא מְנוֹרָה אַחַת שֶׁעָשָׂה וְהָיְתָה מְגֻנָּה מְאד בְּעֵינֵי כֻּלָּם,
וְאָבִיו הָלַךְ אֶצְלָם, וּבִקֵּשׁ מֵאִתָּם שֶׁיְּגַלּוּ לוֹ הָאֱמֶת וְהֻכְרְחוּ לְהוֹדִיעַ לוֹ הָאֱמֶת – שֶׁהִיא מְגֻנָּה מְאד,
וְהַבֵּן הִתְפָּאֵר: הֲלא רְאִיתֶם חָכְמַת אָמָּנוּתִי,
וְהוֹדִיעַ לוֹ אָבִיו שֶׁלּא נִרְאָה יָפָה בְּעֵינֵי כֻּלָּם.
הֵשִׁיב לוֹ הַבֵּן: אַדְּרַבָּא! בָּזֶה הֶרְאֵיתִי גְּדֻלָּתִי כִּי הֶרְאֵיתִי לְכֻלָּם חֶסְרוֹנָם כִּי בְּזאת הַמְּנוֹרָה נִמְצָאִים הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי אָמָּנוּת הַנִּמְצָאִים כָּאן.
הֲלא תִּרְאֶה שֶׁאֵצֶל זֶה, מְגֻנָּה חֲתִיכָה זוֹ אֲבָל חֲתִיכָה אַחֶרֶת יָפָה אֶצְלוֹ מְאד,
ְוְאֵצֶל אַחֵר לְהֵפֶךְ אַדְּרַבָּא, זאת הַחֲתִיכָה שֶׁהִיא מְגֻנָּה אֵצֶל חֲבֵרוֹ הִיא יָפָה וְנִפְלָאָה בְּעֵינָיו,
רַק זאת הַחֲתִיכָה מְגֻנָּה וְכֵן אֵצֶל כֻּלָּם.
מַה שֶּׁרַע בְּעֵינֵי זֶה הִיא יָפָה בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ, וְכֵן לְהֵפֶךְ וְעָשִׂיתִי מְנוֹרָה זאת מֵחֶסְרוֹנוֹת לְבַדָּם לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד חִסָּרוֹן,
כִּי מַה שֶּׁיָּפֶה בְּעֵינָיו הוּא חִסָּרוֹן בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ
אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנוֹ
אִם הָיוּ יוֹדְעִים כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַנִּמְנָעִים שֶׁל הַדָּבָר הָיוּ יוֹדְעִים מַהוּת הַדָּבָר, אַף שֶׁלּא רָאוּ אוֹתוֹ מֵעוֹלָם"
(רבי נחמן – מעשה שיחות שלאחר סיפורי המעשיות)
התודעה האנושית קשורה הן בפשטות ההכרה – אנו מכירים המציאות כפי שהיא נוכחת לנו. דהיינו אנו יודעים, במידה ואנו זוכים לחוש הראייה, להבחין בין היום ללילה לפי מצבי האור או החושך. אנו יכולים להבחין במצבי הביניים ובאלו שבתוך מצבי הביניים – בין אור היום לשקיעה, ובין הלילה לזריחה.
אנחנו מכירים גם במצבים התלויים בהסכמה חברתית: מהו יקר ומהו זול- אלו חומרי גלם מוכרים כבעלי ערך גבוהה בנסיבות מסוימות, וכבעלי ערך נמוך בנסיבות מסוימות.
כך גם ההכרה בטעם אסתטי ובעל ערך רוחני שהמציאות לכאורה, אינה בהכרח חד משמעית וניתן לחוות עליה דעה?
יש מצבים בה נעריך אמנות כגבוהה או כנמוכה על בסיס הכרה שמעבר להסכמה חברתית – נוכל להצביע על יצירה ולומר, במצבים מסוימים כי יש לה ערך הן בשל ההרמוניה שהיא יוצרת, הן בשל איכות הנבחנת במורכבות היצירה ובמסר העולה ממנה.
דרך נוספת להחליט על שיפוט טעם היא התחושה הבלתי אמצעית או דרך הכרה קוגניטיבית כי "היצירה הזו" בעלת ערך גבוהה או נמוך.
אולם כל ההגדרות הללו תלויות בקטגוריות השונות, ואילו יש מישור פרדוקסלי בו הדברים אינם כפי שהם נראים, אלא ההפך מכך.
כלפי חוץ הדבר נראה חסר ערך ואילו במהותו יש בו ערך רב. אולם הערך הוא אחרת מכפי שאנו נגדיר אותו. ועלינו לפעול באופן אקטיבי על המציאות על מנת שההכרה שלנו תשתנה.
וכאשר היא תשתנה נבין את המציאות סביבנו ולעתים גם בתוכנו אחרת מכפי שראינו אותה קודם לכן. ובכך יש חידוש.
וזו מנורת החסרונות. מנורה המשנה את ההכרה ומשחררת את האדם מתלות בהכרה מוטעית. זו פעולה נימה מהמציאות אל תוך נפשו ותודעתו של האדם.
הסבר ראשוני לסיפור – מנור החסרונות:
אדם המוגדר כ"בן לאביו" יצא ללמוד אומנות המשלבת בין אמנות – מלאכה לאומנות יפה כך שהמוצר שיצא מתחת ידיו של האומן האמן יהיה איכותי מבחינה שימושית ויפה מבחינה אסתטית- הרמוניה המשלבת את שני ההיבטים הללו.
לאחר תקופה ההכשרה הבן חוזרת לביתו ולקהילתו ומכריז – מתפאר- כי הוא אמן ואומן מדולם ודורש מאביו להראות לכל את כישרונו.
אביו נענה לדרישתו ומזמים את בני הקהילה לצפות ב"פלא" של המנורה המיוחדת שהבן יצר.
לאחר הצפייה- הכל חשים דחייה מהיצירה הזו. ולאחר הפצרת האב הם גם אומרים את האמת.
הבן אינו נבהל אלא טוען שזו היצירה.
היצירה הזו לא מציגה יופי הרמוני ושלמות המוצר, אלא ייחודה הוא בהצבעה שהיא משקפת את מצבם התודעתי (ואולי גם את מצב הנפש) של הנוכחים- הצופים.
הצופים בדבר היפה – נהנים מנקודת מבט חיצונית על מוצר מוגמר. הם נהנים מהדבר וחוזרים לביתם כמות שבאו.
המוצר המכוער למראה במקרה זה מחזיר את ההתבוננות לצופים עצמם. הוא גורם לחזור הביתה ולהתבונן בעצמם. הוא פועל עליהם. הוא עבורם.
לדברי הבן ההתייחסות למוצר, המנורה, ככלי מכוער – אינו מתייחס לכל הכלי – אלא לחלק בו. הדוברים אינם מבחינים בין החלק היפה בעיניהם לבין החלק המכוער בעיניהם – אלא הם יוצרים הכללה של כיעור בשל חלק מסוים בו שהוא מכוער בעיניהם ואילו החלק היפה אינו נחשב.
מה גם שאצל כל אחד מהצופים – חלק אחד יפה וחלק אחר מכוער. כלומר, השיקוף הוא אישי ולא כללי.
העולם נצבע על פי החיסרון ולא לפי היש או לפחות על ידי יצירת הבחנות בין החלקים השונים.
האמן מצביע על כך כי החלק המכוער בעיניהם הוא ייחודי עבור כל אחד מהם ולא של הכלי עצמו. עליהם לבחון את החלק המסוים שהוא מקביל לחלק בתוכם, בתודעתם, בנפשם.
למעשה, הכלי הזה, המנורה הזו נועדה לאפשר לאנשים לתקן את עצמם, את דרך המבט שלהם כלפי חוץ על העולם. עליהם לראות בעצמם את החלקים היפים ולא להצביע על החלקים החסרים ולבצוע דרכם את "הכל".
עליהם לתקן את עצמם. הכלי הוא למעשה ריק מתוכן עצמי אלא הוא נועד להיות כלי עזר- מראה- לתיקון עצמי.
אז איך מתקנים, כיצד יוצרים שינוי מהותי בתפיסה, בהכרה הבא לידי ביטוי במעשה?
על כך רבי נחמן עונה בדרכים שונות, אחת מהדרכים הבולטות היא ההתבודדות. אדם מוזמן בכל ערב להתבודד, עדיף בטבע.
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו…"(ליקוטי מוהר"ן תנינא, כ"ה)
מדובר על תרגול רוחני ובו אדם מדבר ואף זועק לפני אלהים, שהא אלוהיו, הפרטי כמו שהוא האל הכללי, את כל מה שהוא רואה בעצמו, רוצה לשפר, חסר לו, מה שיש לו – מודה עליו.
חיזור הקשר האישי בין היחיד לאלהים, בין הנברא לבורא, הוא תנאי ליצירת שינוי פנימי ממקור חיובי ואותנטי (שפה קיומית – מתייחסת לאמת סובייקטיבית במובן שהוא אכן מאפשר חיבור אישי לדבר).
על מנת שהאדם יוכל להשתחרר מדפוסים, ממועקה, מקיום מוגבל, ובאותה עת לזהות (ולא לדחות) חלקים יפים ובעלי ערך רב בתוכנו – על האדם לדבר (דיבור) – להוציא מן הכוח אל הפועל מחשבות, מאוויים, מאבקים פנימיים ולהאמין כי הקב"ה שומע אליו ועונה לו בדרכו – אותות וסימנים בחיים, שער ודלת שנפתחים לו – לאדם.
פעולה יומיומית החוזרת על עצמה ויש להתמיד בה על מנת שאדם יוכל לחוות וליישם את המפגש הקבוע הזה בכל מצב.
מנורת החסרונות עצמה הינה סך החסרונות האנושיים, ובה יש גם חלקים יפים ואיכותיים הנעלמים בתוך החיסרון (שהוא המבט השולט), וכל אחד ואחת יכול או יכולה לזהות בה את עצמה.
היא מלמדת יותר על האדם המתבונן מאשר על המנורה עצמה. וזה תפקידה, שאינו אסתטי או להאיר החוצה, אלא תפקידה לזהות חלקים חסרים, אפלים ומכוערים בנו – ובאותה המידה היא מסייעת לנו – למתבוננים בה- להאיר בנו חלקים יפים,
ובכך לאפשר לנו להאיר את עצמנו.
המנורה הזו מאפשרת לנו להאיר בתוך עצמנו על ידי ההתעוררות שלנו. זו קריאה לפעולה לאחר שינוי בתודעה.
האופן בו אנו מביטים בעולם וזה בזה עשויה לשנות ולגלות לנו דברים הן על עצמנו והן על הזולת שלצדנו, כמו גם על דרך תפיסת המציאות.
רבי נחמן מברסלב, שחרור האדם מכבליו התודעתיים: מנורת החסרונות.
"מַעֲשֶׂה אֶחָד הָלַךְ מֵאָבִיו וְהָיָה בִּמְדִינוֹת אֲחֵרוֹת יָמִים רַבִּים אֵצֶל אֲחֵרִים,
וְלִזְמַן בָּא לְאָבִיו וְהִתְפָּאֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁלָּמַד שָׁם אָמָּנוּת גָּדוֹל לַעֲשׂוֹת מְנוֹרָה הַתְּלוּיָה וְצִוָּה לְהִתְאַסֵּף כָּל בַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזֶּה וְהוּא יַרְאֶה לָהֶם חָכְמָתוֹ בְּזֶה הָאָמָּנוּת,
וְכֵן עָשָׂה אָבִיו וְקִבֵּץ כָּל הַבַּעֲלֵי אָמָּנֻיּוֹת הַזּאת לִרְאוֹת גְּדֻלַּת הַבֵּן מַה שֶּׁפָּעַל בְּכָל הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה בְּיַד אֲחֵרִים,
וְהַבֵּן הוֹצִיא מְנוֹרָה אַחַת שֶׁעָשָׂה וְהָיְתָה מְגֻנָּה מְאד בְּעֵינֵי כֻּלָּם,
וְאָבִיו הָלַךְ אֶצְלָם, וּבִקֵּשׁ מֵאִתָּם שֶׁיְּגַלּוּ לוֹ הָאֱמֶת וְהֻכְרְחוּ לְהוֹדִיעַ לוֹ הָאֱמֶת – שֶׁהִיא מְגֻנָּה מְאד,
וְהַבֵּן הִתְפָּאֵר: הֲלא רְאִיתֶם חָכְמַת אָמָּנוּתִי,
וְהוֹדִיעַ לוֹ אָבִיו שֶׁלּא נִרְאָה יָפָה בְּעֵינֵי כֻּלָּם.
הֵשִׁיב לוֹ הַבֵּן: אַדְּרַבָּא! בָּזֶה הֶרְאֵיתִי גְּדֻלָּתִי כִּי הֶרְאֵיתִי לְכֻלָּם חֶסְרוֹנָם כִּי בְּזאת הַמְּנוֹרָה נִמְצָאִים הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי אָמָּנוּת הַנִּמְצָאִים כָּאן.
הֲלא תִּרְאֶה שֶׁאֵצֶל זֶה, מְגֻנָּה חֲתִיכָה זוֹ אֲבָל חֲתִיכָה אַחֶרֶת יָפָה אֶצְלוֹ מְאד,
ְוְאֵצֶל אַחֵר לְהֵפֶךְ אַדְּרַבָּא, זאת הַחֲתִיכָה שֶׁהִיא מְגֻנָּה אֵצֶל חֲבֵרוֹ הִיא יָפָה וְנִפְלָאָה בְּעֵינָיו,
רַק זאת הַחֲתִיכָה מְגֻנָּה וְכֵן אֵצֶל כֻּלָּם.
מַה שֶּׁרַע בְּעֵינֵי זֶה הִיא יָפָה בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ, וְכֵן לְהֵפֶךְ וְעָשִׂיתִי מְנוֹרָה זאת מֵחֶסְרוֹנוֹת לְבַדָּם לְהַרְאוֹת לְכֻלָּם שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לְכָל אֶחָד חִסָּרוֹן,
כִּי מַה שֶּׁיָּפֶה בְּעֵינָיו הוּא חִסָּרוֹן בְּעֵינֵי חֲבֵרוֹ
אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּתִקּוּנוֹ
אִם הָיוּ יוֹדְעִים כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת וְהַנִּמְנָעִים שֶׁל הַדָּבָר הָיוּ יוֹדְעִים מַהוּת הַדָּבָר, אַף שֶׁלּא רָאוּ אוֹתוֹ מֵעוֹלָם"
(רבי נחמן – מעשה שיחות שלאחר סיפורי המעשיות)
התודעה האנושית קשורה הן בפשטות ההכרה – אנו מכירים המציאות כפי שהיא נוכחת לנו. דהיינו אנו יודעים, במידה ואנו זוכים לחוש הראייה, להבחין בין היום ללילה לפי מצבי האור או החושך. אנו יכולים להבחין במצבי הביניים ובאלו שבתוך מצבי הביניים – בין אור היום לשקיעה, ובין הלילה לזריחה.
אנחנו מכירים גם במצבים התלויים בהסכמה חברתית: מהו יקר ומהו זול- אלו חומרי גלם מוכרים כבעלי ערך גבוהה בנסיבות מסוימות, וכבעלי ערך נמוך בנסיבות מסוימות.
כך גם ההכרה בטעם אסתטי ובעל ערך רוחני שהמציאות לכאורה, אינה בהכרח חד משמעית וניתן לחוות עליה דעה?
יש מצבים בה נעריך אמנות כגבוהה או כנמוכה על בסיס הכרה שמעבר להסכמה חברתית – נוכל להצביע על יצירה ולומר, במצבים מסוימים כי יש לה ערך הן בשל ההרמוניה שהיא יוצרת, הן בשל איכות הנבחנת במורכבות היצירה ובמסר העולה ממנה.
דרך נוספת להחליט על שיפוט טעם היא התחושה הבלתי אמצעית או דרך הכרה קוגניטיבית כי "היצירה הזו" בעלת ערך גבוהה או נמוך.
אולם כל ההגדרות הללו תלויות בקטגוריות השונות, ואילו יש מישור פרדוקסלי בו הדברים אינם כפי שהם נראים, אלא ההפך מכך.
כלפי חוץ הדבר נראה חסר ערך ואילו במהותו יש בו ערך רב. אולם הערך הוא אחרת מכפי שאנו נגדיר אותו. ועלינו לפעול באופן אקטיבי על המציאות על מנת שההכרה שלנו תשתנה.
וכאשר היא תשתנה נבין את המציאות סביבנו ולעתים גם בתוכנו אחרת מכפי שראינו אותה קודם לכן. ובכך יש חידוש.
וזו מנורת החסרונות. מנורה המשנה את ההכרה ומשחררת את האדם מתלות בהכרה מוטעית. זו פעולה נימה מהמציאות אל תוך נפשו ותודעתו של האדם.
הסבר ראשוני לסיפור – מנור החסרונות:
אדם המוגדר כ"בן לאביו" יצא ללמוד אומנות המשלבת בין אמנות – מלאכה לאומנות יפה כך שהמוצר שיצא מתחת ידיו של האומן האמן יהיה איכותי מבחינה שימושית ויפה מבחינה אסתטית- הרמוניה המשלבת את שני ההיבטים הללו.
לאחר תקופה ההכשרה הבן חוזרת לביתו ולקהילתו ומכריז – מתפאר- כי הוא אמן ואומן מדולם ודורש מאביו להראות לכל את כישרונו.
אביו נענה לדרישתו ומזמים את בני הקהילה לצפות ב"פלא" של המנורה המיוחדת שהבן יצר.
לאחר הצפייה- הכל חשים דחייה מהיצירה הזו. ולאחר הפצרת האב הם גם אומרים את האמת.
הבן אינו נבהל אלא טוען שזו היצירה.
היצירה הזו לא מציגה יופי הרמוני ושלמות המוצר, אלא ייחודה הוא בהצבעה שהיא משקפת את מצבם התודעתי (ואולי גם את מצב הנפש) של הנוכחים- הצופים.
הצופים בדבר היפה – נהנים מנקודת מבט חיצונית על מוצר מוגמר. הם נהנים מהדבר וחוזרים לביתם כמות שבאו.
המוצר המכוער למראה במקרה זה מחזיר את ההתבוננות לצופים עצמם. הוא גורם לחזור הביתה ולהתבונן בעצמם. הוא פועל עליהם. הוא עבורם.
לדברי הבן ההתייחסות למוצר, המנורה, ככלי מכוער – אינו מתייחס לכל הכלי – אלא לחלק בו. הדוברים אינם מבחינים בין החלק היפה בעיניהם לבין החלק המכוער בעיניהם – אלא הם יוצרים הכללה של כיעור בשל חלק מסוים בו שהוא מכוער בעיניהם ואילו החלק היפה אינו נחשב.
מה גם שאצל כל אחד מהצופים – חלק אחד יפה וחלק אחר מכוער. כלומר, השיקוף הוא אישי ולא כללי.
העולם נצבע על פי החיסרון ולא לפי היש או לפחות על ידי יצירת הבחנות בין החלקים השונים.
האמן מצביע על כך כי החלק המכוער בעיניהם הוא ייחודי עבור כל אחד מהם ולא של הכלי עצמו. עליהם לבחון את החלק המסוים שהוא מקביל לחלק בתוכם, בתודעתם, בנפשם.
למעשה, הכלי הזה, המנורה הזו נועדה לאפשר לאנשים לתקן את עצמם, את דרך המבט שלהם כלפי חוץ על העולם. עליהם לראות בעצמם את החלקים היפים ולא להצביע על החלקים החסרים ולבצוע דרכם את "הכל".
עליהם לתקן את עצמם. הכלי הוא למעשה ריק מתוכן עצמי אלא הוא נועד להיות כלי עזר- מראה- לתיקון עצמי.
אז איך מתקנים, כיצד יוצרים שינוי מהותי בתפיסה, בהכרה הבא לידי ביטוי במעשה?
על כך רבי נחמן עונה בדרכים שונות, אחת מהדרכים הבולטות היא ההתבודדות. אדם מוזמן בכל ערב להתבודד, עדיף בטבע.
"ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו…"(ליקוטי מוהר"ן תנינא, כ"ה)
מדובר על תרגול רוחני ובו אדם מדבר ואף זועק לפני אלהים, שהא אלוהיו, הפרטי כמו שהוא האל הכללי, את כל מה שהוא רואה בעצמו, רוצה לשפר, חסר לו, מה שיש לו – מודה עליו.
חיזור הקשר האישי בין היחיד לאלהים, בין הנברא לבורא, הוא תנאי ליצירת שינוי פנימי ממקור חיובי ואותנטי (שפה קיומית – מתייחסת לאמת סובייקטיבית במובן שהוא אכן מאפשר חיבור אישי לדבר).
על מנת שהאדם יוכל להשתחרר מדפוסים, ממועקה, מקיום מוגבל, ובאותה עת לזהות (ולא לדחות) חלקים יפים ובעלי ערך רב בתוכנו – על האדם לדבר (דיבור) – להוציא מן הכוח אל הפועל מחשבות, מאוויים, מאבקים פנימיים ולהאמין כי הקב"ה שומע אליו ועונה לו בדרכו – אותות וסימנים בחיים, שער ודלת שנפתחים לו – לאדם.
פעולה יומיומית החוזרת על עצמה ויש להתמיד בה על מנת שאדם יוכל לחוות וליישם את המפגש הקבוע הזה בכל מצב.
מנורת החסרונות עצמה הינה סך החסרונות האנושיים, ובה יש גם חלקים יפים ואיכותיים הנעלמים בתוך החיסרון (שהוא המבט השולט), וכל אחד ואחת יכול או יכולה לזהות בה את עצמה.
היא מלמדת יותר על האדם המתבונן מאשר על המנורה עצמה. וזה תפקידה, שאינו אסתטי או להאיר החוצה, אלא תפקידה לזהות חלקים חסרים, אפלים ומכוערים בנו – ובאותה המידה היא מסייעת לנו – למתבוננים בה- להאיר בנו חלקים יפים,
ובכך לאפשר לנו להאיר את עצמנו.
המנורה הזו מאפשרת לנו להאיר בתוך עצמנו על ידי ההתעוררות שלנו. זו קריאה לפעולה לאחר שינוי בתודעה.
האופן בו אנו מביטים בעולם וזה בזה עשויה לשנות ולגלות לנו דברים הן על עצמנו והן על הזולת שלצדנו, כמו גם על דרך תפיסת המציאות.
בזמן שבתו של לוט בסדום אירעה מלחמה בין ארבעה מלכים מאזור ארם נהריים לבין חמישה מלכים מאזור סדום ועמורה, המכונה מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. במהלך המלחמה נלקח לוט בשבי על ידי ארבעת המלכים מארם נהריים. אברם נחלץ לעזרתו, ויחד עם 318 מבני ביתו רדף אחרי המלכים המנצחים עד צפונה מדמשק, והחזיר את כל השבויים, ובהם לוט. המאורע הזה נתן לו פרסום וכבוד רב בקרב מלכי האזור, ובהם מלך סדום המנוצח אשר הציע לאברם את כל השלל (הצעה שאותה דוחה אברם בתוקף, מלבד לקיחת חלקם של הלוחמים ובעלי בריתו), וכן מלכיצדק, מלך העיר שלם (ככל הנראה, ירושלים הקדומה), המוגדר כ"כהן לאל עליון".
פרשן המקרא המלבי"ם מסביר כי ביסוד מלחמתו של אברם בארבעת המלכים עמד מאבק על ההגמוניה ועל השבת הסדר האזורי, שהרי עילם היה בנו של שם בן נוח כאשר ארץ ישראל ניתנה לבני שם בעוד שבפועל נכבשה על ידי כנען בן חם בן נוח שנחלתו הייתה מצרים.
"על חזון וחידה" , "כה אמר זרתוסתרא", פרידריך ניטשה
"כי פחד אחזני מפני מחשבותי שלי עצמי ומפני המחשבות שמאחורי מחשבותי. ולפתע פתאום שמעתי סמוך לי כלב מיילל".
למיטיבי לכת,
הטקסט – פרויקט בן יהודה, מתרגם מגרמנית: דוד פרישמן.
"הוֹי לִתְּהוֹם-מַחֲשַׁבְתִּי, אֲשֶׁר אַתְּ מַחֲשַׁבְתִּי שֶׁלִּי! מָתַי יִהְיֶה לִי הַכֹּחַ לִשְׁמוֹעַ אוֹתָךְ חֹתֶרֶת בִּי וְלֹא אֶחְרַד עוֹד?" חלק שלישי.
לפני פסוק זה מופיע קטע שלם של תהליך של לידה מחדש, אדם הופך מאדם אחד לאחר- בכל ישותו.
לָכֶם הַמְּחַפְּשִׂים אַמִּיצֵי הַלֵּב, לָכֶם הַמְּנַסִּים וּלְכָל אֵלֶּה אֲשֶׁר עִם מִפְרְשֵׂי תֹהוּ יָרְדוּ בָאֳנִיּוֹת בְּלֵב יַמִּים נוֹרָאִים, –
לָכֶם שְׁכוּרֵי הַחִידוֹת וַעֲלִיזֵי בֵינֹות-עַרְבַּיִם, אֲשֶׁר נִשְׁמַתְכֶם מוֹשֶׁכֶת אֶתְכֶם בִּזְמִירוֹת חֲלִילִים אֶל-כָּל תְּהוֹם מַתְעָה:
כִּי לֹא לְמַשֵּׁש אַתֶּם חֲפֵצִים בְּיַד-מְפַחֲדִים אַחֲרֵי כָל חוּט, וּבַאֲשֶׁר תּוּכְלוּ לָחוּד, שָׁם תְּתַעְבוּ לְהַחֲלִיט דָּבָר –
לָכֶם כֻּלְכֶם אֲסַפֵּר אֶת הַחִידָה אֲשֶׁר רָאִיתִי – מַרְאֶה הִיא אֲשֶׁר לַבֹּדֵד מִכָּל בֹּדֵד. –
זרתוסטרא שואל כאן את המסע הגדול מאודסיאוס, ואת ההפלגה בספינה מיונה.
הוא רע (חבר) לכל האנשים שלצידו.
אך הוא הוא מהווה עבורם אתגר. הוא נמצא בשליחות של שינוי המציאות של האדם, שליחות קיומית. ערעור על תפיסת המציאות.
מַעְלָה מָעְלָה: – אַף-כִּי יָשַׁב עָלַי זֶה אֲשֶׁר חֶצְיוֹ גַמָּד וְחֶצְיוֹ עֲטַלֵּף; נְכֵה-רַגְלַיִם יָשַׁב וְעֹשֵׂה נֵכִים; וְהוּא מַזִּיל עוֹפֶרֶת אֶל אָזְנִי וְנִטְפֵי מַחְשְׁבוֹת עוֹפֶרֶת אֶל תּוֹךְ לִבִּי.
הגמד- העטלף – הוא כוח של ספק פנימי, המקטין הפנימי, משדל את האדם לסגת מכוחותיו.
בשפה היהודית לסוגיה נקרא לה "יצר הרע" – החלק הממעיט ביכולת האדם לפעול בעולם או מסיטו לדרך רעה.
אָכֵן יֵשׁ בִּי דָבָר אֲשֶׁר פִּי יִקְרָא לוֹ אֹמֶץ-רוּחַ – וְהוּא אֲשֶׁר הֵמִית לִי תָמִיד אֶת כָּל קְשִׁי רוּחִי. אָז צִוָּה אֹמֶץ רוּחִי זֶה לַעֲמוֹד רֶגַע תַּחְתַּי וּלְדַבֵּר לֵאמֹר: “שִׁמְעָה נָא הַגַּמָּד! אַתָּה! אוֹ אָנֹכִי!” –
אֹמֶץ-הָרוּחַ הוּא הַנִּבְחָר מִכָּל הַמְּמוֹתְתִים, – אֹמֶץ-הָרוּחַ הַמִּשְׂתָּעֵר עַל אוֹיְבוֹ
אומץ הרוח זו המידה באדם המסתערת על הספק הפנימי. ומאפשרת לאדם לפעול כנגד הצו שהוא משמיע לאדם.
אצל ניטשה אומץ הרוח מנגד גם לחמלה. ומכאן הוא מעניק לאדם היחיד יתרון על פני זולתו.
הֶבָה נָא, גַמָּד! קָרָאתִי. אֲנִי! אוֹ אַתָּה! וְאוּלָם אֲנִי הֶחָזָק מִשְּׁנֵינוּ–: אַתָּה טֶרֶם תֵּדַע אֶת מַחֲשַׁבְתִּי הָעֲמֻקָּה כַתְּהוֹם! אוֹתָה – הֵן לֹא יָכֹלְתָּ כִּי תְכִילֶנָּה!” –
אָז בָּא דָבָר אֲשֶׁר הֵקַל מֵעָלַי אֶת מַשָּׂאִי: קָפַץ הַגַמָּד, זֶה הַמִּתְאַוֶּה, מֵעַל שִׁכְִי וַיֵרֶד וַיִּרְבַּץ עַל פְּנֵי אֶבֶן מִמֻּלִי! וְאוּלָם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַדְנוּ רָאִיתִי וְהִנֵּה שַׁעַר.
מהו השער הזה?
"רְאֵה נָא אֶת הַשַּׁעַר הַזֶּה, גַמָּד! הוֹסַפְתִּי לְדַבֵּר: הִנֵּה כֵפֶל פָּנִים לוֹ. הִנֵּה שְׁנֵי דְרָכִים מִתְלַכְּדִּים פֹּה יַחְדָּו – וְאוֹתָם לֹא עָבַר עוֹד אִישׁ עַד קְצֵיהֶם.
הִנֵּה הַדֶּרֶךְ הָאֶחָד הָאָרוֹךְ הַפּוֹנֶה לְאָחוֹר: מִדָּתוֹ נֶצַח. וְעוֹד זֶה גַם הַדֶּרֶךְ הַשֵּׁנִי הָאָרוֹךְ הַפּוֹנֶה מִזֶּה וָהָלְאָה נֶצַח שֵׁנִי הוּא.
וְהַדְּרָכִים הָאֵלֶּה צֹרְרִים אִישׁ לְאָחִיו, מִתְנַגְּחִים הֵם רֹאשׁ לְעֻמַּת רֹאשׁ: – וּפֹה עַל יַד הַשַּׁעַר הַזֶּה הִנּה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁם יִתְלַכְּדוּ יַחְדָּו. וְשֵׁם הַשַּׁעַר כָּתוּב מִלְמַעְלָה: “רֶגַע”.
השער הזה – הנצח שבין הזמנים – עבר ועתיד.
ככל שניטשה דוגל בגישה "אנטיכריסט" – שולל את הדת והאמונה, ודאי כפי שהוא מכיר בגרסה הנוצרית, ומאמין בגורל העיוור (זו אמונה), אולם כאן מתגלה אצלו גישה מטאפיסית.
במציאות קיים יסוד של זמן שיש לו משמעות מעבר לקיומו הסתמי כאחד הממדים אליהם ההכרה האנושית מתייחסת.
השער כפי שהוא מופיע כאן מופיע גם אצל פראנץ קפקא בספרו "המשפט" – מול פני שער החוק. החוק הוא אותו חוק טבע ובד בבד חוק מטאפיסי– דרכו עובר הנצח. ובו נפגשים בנקודה העבר והעתיד.
חוק טבע – הינו חלק מחוקיות של כללים על פיהם הטבע פועל. וניתן לראותם כסתמיים. כלומר- עובדה מוגמרת ללא משמעות.
חוק מטאפיסי – בעל משמעות מעבר להיותו עובדה. הוא משליך על המציאות מהות פנימית.
למשל כאן הן אצל ניטשה והן אצל קפקא (שהוא הוגה וסופר שונה בתפיסתו ודאי על פי פרשנויות מסוימות. יש התופסות אותם כדומים, המתייחסים לאבסורד של הקיום חסר הפשר).
"בשער החוק" – הנצח העובר דרך נקודה מסוימת שהיא ההווה- חוזרת על עצמה שוב ושוב. כלומר, מצד אחד לאדם יש בחירה ומצד שני הגורל גורם לכך שהבחריות של האדם חוזרות על עצמן שוב ושוב – בנקודה זו. וכפי שניטשה קורא לכך "החזרה הנצחית" – הבחירה ובה המעשה בפועל חוזר על עצמו. והינו חוק שמעל לטבע עצמו.
אולם האדם יכול להיחלץ מהחוקיות על ידי תעוזה ואומץ כאשר הוא מתגבר על כללים חברתיים, כמו הכוח של החלשים והחמלה, וכן על הספק הפנימי והאמירות החיצוניות המופנמות באדם – הוא יכול ליצור את עצמו מחדש כ"על אדם" – אדר יוצר ומתגבר הן על עצמו והן על סביבתו.
תפיסה זו מתכתבת עם דברי קהלת, כל שהיה הוא שיהיה.
וכדברי קהלת: "הכל הבל הבלים" – הבל – חסר תוכלת, או לחלופין הבל – אוויר, יש משמעות דרך מוצא הפה.
הבל הבלים – החוקיות כולל הרצונות והמאוויים החומריים והרוחניים תפלים מול הנצח, וחוזרים על עצמם.
אולם קהלת מציג אפשרות אחרת הנמצא אף היא בטקסט עצמו: החיים מעניקים יתרונות יחסיים או אף מוחלטים כמו השמחה המתממשת בקשר שבין הרוח לחומר.
מול שמחה שהיא למעשה הוללות – חומריות לשמה. בכך קהלת מציב (ללא יודעין) עמדה שונה מזו של ניטשה.
ניטשה אינו מצוי ברוח זו. הכל הבל. אך האדם היוצר- יוצר משמעות לקיום הריק ממנה.
חזרה למסעו של זרטוסטרא לחזון ולחידה:
על כתפו של זרטוסטרא הנביא החילוני יושב ו"חופר" ספק הגמד-עטלף (הגורל העיוור) ומולו מציבה הדמות הגיבורה את מידת אומץ הלב.
הֲמֵעוֹדִי שָׁמַעְתִּי קוֹל כֶּלֶב אֲשֶׁר יֵילִיל כָּכָה? אָז רָצָה מַחֲשַׁבְתִּי לָאָחוֹר: אָמְנָם כֵּן! בְּעוֹדִי יֶלֶד, בְּשַׁחַר יְמֵי יַלְדוּתִי: – –
– אָז שָׁמַעְתִּי קוֹל כֶּלֶב בְּהֵילִילוֹ כָכָה. וגַם רָאֹה רְאִיתִיו, וְהוּא נַעֲוָה וּמִתְפַּלֵּץ וְרֹאשׁוֹ נָטוּי לְמַעְלָה, וּמִסָּבִיב לוֹ דִמְמַת חֲצִי הַלַּיְלָה, אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ אָז גַּם הַכְּלָבִים בְּרוּחוֹת:
הכלב המיילל – מוציא את זרטוסרא – הנוסע המתמיד – מהעמדה בה הוא נמצא והוא נכנס אל רובד פסיכולוגי.
הכלב המיילל סוחף את דמיונו אל ילדותו – זו כניסה אל רובד סמוי של הנוסע בזמן ובמרחב אל עברו שם הוא משלים ומתקן חלק שחסר בו כדי להיוולד מחדש – רעיון שיהפוך מאוחר יותר למרכיב באופן מעט אחר בפסיכואנליזה. אולם את מקורו ניתן למצוא ברקע של ניטשה כפרח כמורה, רעיון ההיוולדות מחדש בנצרות.
מרכיב נוסף הינו הכלבים המיילדים – או מצויים המיתולוגיה היוונית כשומרים על השאול מפני החיים. הכלב מיילל מבשר על לידה מתרחשת, היא מביאה חיים. אך באותה העת היא עשויה להציע על סכנת חיים. רגע ובו החיים תלויים מנגד. טעות בתהליך המסוכן המתואר כאן האדם ימצא את מותו. במידה ויצלח את התהליך יזכה לחיים במלואם.
וּפֹה הִנֵּה אָדָם שׁוֹכֵב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה! וּפֹה הִנֵּה גַם הַכֶּלֶב – וְהוּא מְדַלֵּג וְכֻלּוֹ נַעֲוָה וְנֹהֵם, – וְעַתָּה הִנֵּה הוּא רֹאֶה אוֹתִי בְּבֹאִי, – וְאָז יֵילִיל שֵׁנִית וְיִשְׁאַג. – הֲמֵעוֹדִי שָׁמַעְתִּי קוֹל כֶּלֶב קֹרֵא כָכָה לְעֶזְרָה?
וְאַף אָמְנָם הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי עַתָּה לֹא רָאִיתִי כָמֹהוּ מֵעוֹדִי. רֹעֶה צָעִיר רָאִיתִי מִתְגּוֹלֵל בְמַכְאוֹבָיו, וְהוּא נֶחְנָק וּמִתְנוֹדֵד וְנַעֲוֵה פָנִים, וְנָחָש שָׁחוֹר וְכָבֵד יוֹצֵא וְתָלוּי מִפִּיו.
הֲמֵעוֹדִי רָאִיתִי בִפְנֵי אָדָם תּוֹעֵבָה רַבָּה וּזְוָעָה נוֹרָאָה כָכָה כְּכָל אֲשֶׁר רָאִיתִי הַפַּעַם? הַאִם יָשֵׁן? – וְאָז עָלָה הַנָּחָש בְּלוֹעוֹ וַיִּשָׁכֵהוּ וַיִּתְחַזֵּק עַל לְשׁוֹנוֹ עַד בִּלְתִּי הִפָּרֶד עוֹד!
וְיָדִי הִתִּיקָה אֶת הַנָּחָש, הָלֹךְ וְהַתֵּק הָלֹךְ וְהַתֵּק – וְלַשָּוְא! לֹא הִתִּיקָה יָדִי אֶת הַנָּחָש מִתּוֹךְ לוֹעוֹ. אָז קָרָאתִי בְקוֹל גָּדוֹל: "כִּי אַתָּה נְשׁוֹךְ בּוֹ! נְשׁוֹךְ בּוֹ!
מְלֹק רֹאשׁוֹ! נְשׁוֹךְ בּוֹ!" – כָּכָה הִתְפָּרֵץ קוֹל מִקִּרְבִּי, כִּי חֶרְדָּתִי וְשִׂנְאָתִי, תּוֹעֲבָתִי וְחֶמְלָתִי, כָּל הַטּוֹב וְכָל הָרַע אֲשֶׁר בִּי, כָּל אֵלֶּה יַחְדָּו נָתְנוּ אֶת הַקּוֹל הָאֶחָד הַזֶּה.
התיאור בקטע זה מציג תמונה מוכפלת ובה ניתן לקרוא לפחות בשתי דרכים שונות את המתואר בה:
- האדם, הרועה צעיר, שכוב, חווה את האירוע המחריד ונורא הוד גם יחד. לצידו אדם אחר, זרטוסטרא עצמו, המדריך אותו לפעולות לקראת השחרור והפיכתו לאדם חדש- על אדם, שאינו אחוז ב"נחש" – דמות מיתית הכובלת אותו מתוכו.
- הצעיר המתואר אינו אלא זרטוסטרא עצמו – שלו אירע המקרה והוא בקול פנימי מדריך את עצמו את הפעולות שעליו לנקוט על מנת לחולל תפנית בחייו.
לפי קריאה זו, הקול הפנימי מנחה אותו לנשוך את ראש הנחש – עולם פנימי עכור שמונע ממנו להיות מי שהוא יכול להיות.
כוחות אלו: הנחש השחור והגמד-העטלף – אלו כוחות פנימיים וחיצוניים הגורמים מהאדם להימנע מלפעול במלוא חיוניותו. להיות מי שהוא יכול להיות ללא קולות המכבידים עליו.
אלו כוחות טבעיים הנולדים במקביל לכוחות החיוניים של התודעה הבריאה והכובשת חיים.
רובד נוסף: על פי ניטשה, שני כוחות יש באדם – דיוניסיים – ראשוניים, קמאיים אך לא מעובדים. ניתן לזהות בהם גם רובד של הלא מודע.
יש בהם גם צד חיוני – הדמיון היוצר הלא מילולי. אך גם אופל.
מול אלו מתקיים כוח אחד – האפוליני, הצר צורה, המכונן תרבות. מאפשר לאדם להתפתח ולפעול בעולם.
למעשה, האדם נדרש להעניק מקום לצד האפוליני ולהתגבר על הצד הדיוניסי על מנת לבטא את מלוא אישיותו. כך האדם מתגבר על החלקים הלא מעובדים המנסים להשתלט עליו. וכאשר הוא משתלט עליהם – הוא יכול להשיג הישגים.
אם כי לעתים נראה כי ניטשה מחבב מאד את הצד הדיוניסי הפראי, על מנת להתחבר לחלק, שלתפיסתו התרבות מדכאת.
כך שלמעשה המאבק ביניהם הכרחי על מנת ליצור תנועה בריאה וחיונית במציאות ובאדם עצמו.
למעשה מתואר כאן תהליך של גאולה פרטית בפרשנותה המחולנת – שימוש בשפה דתית לצורך תיאור של גאולת האדם את עצמו.
מי הוא השוכב על האדמה, מי הקורא לו לאדם שהנחש בקרבו להקיא אותו מתוכו? מי הוא הרועה?
מי הוא הנחש ומהו מסמן?
ישנם כבלים שנושכים את האדם בתוכו- הכוח הלא מודע, הוא כוח בולע אלו הם כוחות קמאיים פנימיים שכול עוד האדם מאפשר להם להתקיים הוא כבול אליהם.
כאן אומץ הרוח אינה מספיקה. אלא נדרש כוח אחר – קמאי אף הוא.
זו היצירה מחדש של האדם את עצמו בדמות ההזעקה וההקאה, בדומה ללידה על המשבר.
האדם אוזר את כל כוחותיו ומוליד את עצמו מחדש – ובדרך תהליך זה – הוא הופך לאדם עליו או על –אדם, שאינו נתון הן לכוחות חיצוניים והן לכוחות פנימיים.
הוא משוחרר להיות אדם שאינו תגובתי- מגיב באופן אוטומטי על פי תכתיבים למתרחש בחייו, אלא הוא אדם בוחר ויוצר.
אדם משוחרר הוא מי שחווה תחושת חופש בחירה, תגובה המותאמת לרצונו, היכולת להעפיל ולהתגבר על מכשולים, כגון: ציפיות חברתיות, כללים מסוימים של התרבות החוסמים את היחיד/ה, ו"רעשים" של הסביבה המונעים לאדם לבטא את מלוא אישיותו/ה.
דוגמא לכך:
ציפייה מהמשפחה הסובבת את האדם שיהיה בעל מקצוע מסוים, למרות שבנפשו הוא רוצה לעסוק בתחום מקצועי אחר, עלולה ליצור קונפליקט בין הציפייה החיצונית, היוצרת סדר עדיפויות של ערכים מסוימים, תפיסת עולם, והצפה של רגשות הקשורים לאלו, ומולה ניצבים הרצון, הצורך ואף התשוקה של אדם.
כל אלו עלולים לגרום לקונפליקט שיש בו ביטוי הן בעולם הרגשי, הם בעולם המחשבה ואף לבוא לידי ביטוי במעשים שונים ולתחושת מתח בה הוא יהיה נתון.
לכן לאחר תהליך של "הקאה" של הקונפליקט עשוה להיות חוויה נפשית של הקלה.
כפי שהאדם בתיאור כאן חש לאחר שנשך את הנחש (אותן אותיות), שחרור מתחושת התקיעות ומתחושת הכבדות הנלווית לפעולה של הנשיכה.
על כן טקסט זה מעורר הזדהות בעיני רבים. הרצון לחוש קליל יותר, עם פחות או ללא כבלים מונעים תנועה והתגברות. ולפעול באופן המותאם אל הצורך הבסיסי של האדם לאחר שהוא מזהה אותו, הינו יסוד קיומי בחיי האדם.
"כי פחד אחזני מפני מחשבותי שלי עצמי ומפני המחשבות שמאחורי מחשבותי. ולפתע פתאום שמעתי סמוך לי כלב מיילל".
המחשבות מאחורי המחשבות – הן התודעה הסמויה ההופכת לגלויה. אלו המחשבות הנסתרות, לעתים גם מעיניינו. מאוחר יותר פרויד יתייחס לרובד המודע, לרובד על סף המודע – קרוב למודעות שלנו אך קרוב כך שנוכל על ידי תהליך יחסית קצר, דרך שאלות מנחות, דרך הדמיון להעלות על העולם הפנימי הקרוב למחשבה ולדמיון הפועל בעולמנו המוכר.
על מנת להגיע לרבדים עמוקים יותר בנפש האדם, מחשבות פנימיות בין אדם לעצמו, דמיון מופנם, חלקים סמויים מהאדם עצמו ודאי מהסביבה שלו –יש לפעול בתהליך עמוק המאפשר הוצאה לאור של כל אלו.
אולם בתהליך עומק זה יש גם סכנה, שכן הוא עלול לפרוץ ל"כספת" שאינה נמצאת שם באופן סתמי, אלא היא נועדה לשמור ולהגן על האדם מפני חלקים שאינו יכול להתמודד איתם בשלב נוכחי או ככלל.
ב"כספת" זו יש מרכיבים של עולמות פנימיים, לא מעובדים, והמגע איתו עלול לפגוש עולם רגשי סוער, זיכרונות מודחקים ויש בו סכנת נפיצות שעלול לערער את יסודות הקיום של האדם הנפש עם עצמו במקום מוסתר גם מפניו.
אצל חלק מן האנשים המפגש הזה עם החלקים הפנימיים עשוי ליצור פיצול ומכאובים שלא ניתן לרפא, ואף לגרום לנזק – במידה והנגישות לא נעשית באופן מותאם, עם הכנה מוקדמת במקרה זה הנחש ינשוך את האדם. ואף עלול לגרור אותו לתהומות.
במקרים אחרים ניתן להתייחס לתהום זו לכתחילה של בריאה חדשה לאחר מסע מעמיק ואמיץ.
במקרים אלו החיבור אל השורש הפנימי מצמיח אדם חדש בוגר ובשל יותר המכר רבדים סמויים שמגדילים אותו ומחדשים את מקורות היניקה שלו מכוחותיו הפנימיים שלו.
כִּי מַרְאֶה הָיָה לִי זֶה וְחָזוֹן: – מָה רָאִיתִי אֵפוֹא אָז בִּמְשַׁל הֶחָזוֹן? וּמִי זֶה אֲשֶׁר שׂוּמָה עָלָיו לָבֹא עוֹד בְּאַחֲרִית הַיָמִים?
מִי זֶה אֵפוֹא הָרֹעֶה אֲשֶׁר עָלָה הַנָּחָש אֶל לוֹעוֹ? וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר שׂוּמָה עָלָיו כִּי כָל הַקָּשֶׁה וְכָל הַשָּׁחוֹר יָבֹא אֶל לוֹעוֹ?
– וְאָמְנָם עָשָׂה הָרֹעֶה כְּכָל-אֲשֶׁר יָעַץ אוֹתוֹ קוֹל זַעֲקָתִי, וַיִּשֹּׁךְ בּוֹ, וְגַם הֵטִיב מְאֹד לִנְשׁוֹךְ! – מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה הַרְחֵק מְאֹד הֵקִיא אֶת רֹאשׁ הַנָּחָשׁ: – אָז הִתְעוֹדֵד וַיָּקָם.
וְלֹא רֹעֶה עוֹד וְלֹא אָדָם עוֹד, – כִּי אִם נֶהְפַּך כֻּלּוֹ וַיְהִי נָאוֹר פִּתְאֹם, וַיִּשְׂחָק! כָּכָה לֹא שָׂחַק עוֹד אִישׁ מֵעוֹלָם!
הצחוק, השחוק במקור, הינה הפעולה הטבעית הנובעת מאדם שהצליח לנשוך בנחש ולחוות את השחרור המלא. צחוק הוא ביטוי ופעולה של ממש לתחושה של שחרור כחוויה מוחשית ולא כמודעות בלבד.
התפיסה הקיומית יכולה לבוא לידי ביטוי בחיבור שבין התודעה להתממשות שלה בחיים – לא רק מודעות לשתי צורות קיום – נורמטיבית הנשמעת לכללים וכבולה לצרכים שונים, לצורת תודעה המבקשת קיום עצמי מלא, ללא תלות בצרכים אלו.
רגע השחרור – בו האדם צוחק ורוקד מבטא את היותו מי שהוא.
מכאן התפיסה של אוטנטיות – חיים לפי אמות מידה אישיות.
כמובן שבתפיסת החיים אותנטיים יש גם כשלים, כפי שמכירים בתורות נוספות, ההופכות את האותנטיות לקבוצת כללים והתנהגויות מוכתבות. ובכך יוצרת לופ בפועל – חזרה אל עולם מוכתב חברתית.
מהו אם כן השחרור?
השחרור מכבלים הן הכרה בכוחות מונעים הקוראים לאדם לחדול מהיותו בעל בחירה ורצון עצמי, ובכך מפחיתים מערכו. ולכן עליו לחתור לכוח מניע, לדרך שבה יש פעולות פורצות את דרכו, ושוברות את החסמים בחייו.
ברובד נוסף הם לא רק כוחות חברתיים שבהווה אלא הם גם כוחות פנימיים של העבר המצויים בסף התודעה או בלא מודע. אלו כוחות חזקים בעלי עוצמה ושליטה על תודעה האנושית.
שחרור אישי והתרבות – כוחות משחר האנושות ועד לנקודה בהווה: ניתן להוסיף לאלו גם את הכוחות המיתיים העתיקים של התרבות האנושית והמקומית, אלו עולמות הרוח הקדומים השייכים למהותה של התרבות, הציביליזציה, שמערערת את יסודות הקיום של היחיד/ה,
החזק והחלש – מאבק על כוח: לדידו של ניטשה אחד מכלי הנשק של התרבות מתבצעת על ידי נשק רב עוצמה והוא ה"החמלה", שבדומה למלחמה היא מעניקה כוח לחלק מסוים בחברה. הכוח של החלש המתגבר על הכוח המעשי של החזק. ובכך החזק מוותר על מימוש היכולת שלו.
האפשרות של החלש להצליח לפי גישתו של ניטשה הוא לוותר על החולשה ולהפוך לחזק בעצמו. באמצעות הרחמים מתגברים הכוחות הפנימיים השליליים הדוחקים את היחיד מלצאת אל העולם כאדם חופשי.
"על חזון וחידה" ו"העברה הבין דורית" : רובד נוסף שניתן למצוא בטקסט, לא באופן ישיר, הוא הכוח של המסרים הסמויים והגלויים של הדורות הקודמים, הן הישירים על משפחה גרעינית בהווה והן של דורות קודמים – קולות (עמדות) העוברות בדרכים שונות דרך התרבות המשפחתית וסביבתה, ודרך עמדות המועברות מדור לדור.
לפי גישתו זו של ניטשה עמדות המוצא והתחושות הנלוות אליהן מעניקות להן כוח רב השפעה.
עמדות מוצא אלו אינן בהכרח נבחנות מחדש בכל דור, ולכן הן מתבקעות גם ללא הקשר מתאים ועלולות ליצור עיוותים תודעתיים ונפשיים ולהשפיע על הדורות הבאים באופנים שונים, כמו למשל בהימנעות מפעולות ומילוי הפוטנציאל באופן מלא.
יש לכך השפעה על הנפש והגוף והקשר ביניהם.
