אבות ואמהות מתהלכים

״ואַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל.״

וה' ברך את אברהם בכל ״מאי״ בכל״?

… רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת. אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם, ובכל שמה.

בכל נכנסת, כמו מרחפת בחדר. צבעים רבים משתקפים בה.

מתיישבת בתנועה רכה,

היא מתחילה מהאמצע,

מביאה מעולמה הפנימי,

הייתי מרטיבה כל לילה במיטתי, ואמא הופיעה בחלום ועוטפת אותי.

אני נרגעת.

היא נושמת באיטיות ובקלילות,

לעתים אנימדברברצףכיעולים בי…

אני מביט בה כמשתהה, מבקש להבין,

האם תוכלי לחזור על הדברים שאמרת?

סליחה אני מ-ב-קשת, דבריה נקטעים

לעתים אני מדברת ברצף כי עולים בי אותיות ומילים ביחד. ואני לא מצליחה לצור בהם צורה.

יש ימים שהזרועות מפושטות ונוגעות בשמיים, ואני נוגעת בכוכבים,

משייטת כרוח אלהים המרחפת.

ואז אני נשמטת לקרקע ברכות, כמו עלה המתנדנד מצד לצד במשב הרוח.

ולפתע עיניה מתחדדות והיא אומרת

אלהים נכנס בי בפה ובין העיניים ובקודקוד הראש. והוא בי ומסביבי.

ובאותה הנקודה אני תפילה וימים.

פעמים שהרוח יוצאת ממני ושטה בין מרחבי רקיע, ימים ושדות וחוזרת ומוסרת לי את

שהייתה.

בימים אחרים התהום רובצת תחת ונפער הבור ומאיים לבולעי.

רגעי שתיקה

אבא מגיע ברגעי אימה ופחד ואוסף אותי אליו, מניחני במקומי והולך לו.

גם שהוא איננו הוא מתהלך.

כעת חיה במרכז החלל בינינו נפערת האדמה ומחשבת לאסוף פנימה את שנינו.

אני אוחז בכיסא, אחוז אימה, ומוצא דרך להרגיע,

היא קוראת לי להניח ולהרפות.

אני מרפה, מחליט לתת לתהום רובצת תחת מקום בי,

מבלי לשכוח

אני שומר על קשר אותו אני מאבד במערבולת אוויר,

חרדה גדולה, מכת נפילה, ומיד נסיקה למעלה.

אנו יישובים בכיסאותינו.

היא משפילה מבטה,

אני מתנצלת, אומרת היא בלחש.

לא היה זה רצוני שתחווה את עולמי. בשל זאת אני נסוגה מחברת אנשים,

עולמי אליו אני נשאבת בחוזקה יוותר בי

היא שואלת: איך חשת?

מופתע מהשאלה, אני משיב: בסדר. בעודני חש טלטלה מתמשכת,

בתוכי אל עצמי אני אומר: האמת, שאני חש את כל יישותי נעה,

נבלעת ועולה,

כדור בתוכי רץ לכל הכיוונים.

שקט בחדר,

סליחה,

היא פונה אליי, שאלתי כי לא ידעתי האם תעמוד בנפילה אל התהום והנסיקה. אך היה לי

חשוב לדעת.

לדעת מה?

האם לבטוח בך. האם אוכל להלך, שאתה לצידי, רואה ומרגיש.

ומה גילית?

איני צנועה במידותיי, אך לא ארצה שאתה תחוש גדול מכפי שאתה, אך כן היה חשוב לי לתת

בך אמון.

איני העניין.

גם אתה העניין, כאשר אתה מלווה אדם אחר,

והיא ממשיכה: אתה מעניק משוב לרוח ולא רק לאדמה

חווית איתי לא את המילים בלבד אלא את מה שנושא אותם

למה ציפית ממני?

את אשר ציפיתי התרחש.

היא ממשיכה, עליך להרגיש את הדופק בצד השני. לרדת איתו ולעלות.

והיא מפנה את פניה אליי בחדות, תודה שלא ניסית להציל אותי

אני מחייך,

איני יכול, ואין זה תפקידי

היא נושמת לרווחה,

תודה,

יש בך כוח, אמרתי, ותוך כדי שאלתי עצמי, האם אני מדבר בקלישאות מוכרות ומצופות

יש בי כוח, אני יודעת, כאשר לתחושתי היא מבינה את אשר עלה בי במחשבה,

היא מביטה בי,

מבטה צלול,

היא מביטה בי בעיניים רכות, כעת אנחנו יכולים להתחיל

היא מפויסת,

אני ממתין מעט ואומר,

בפעם הבאה נתחיל,

הסערה חלפה והתהליך עצמו מתון יותר,

אני חש כי העוצמות של בדיקת הקשר התחלפו בשיח פתוח,

ההורים היו שותפים במפגשים בו וכך גם אחיה,

בחייה הממשיים הם אינם נוכחים

העולם של בכל הוא פרוס ורחב,

לאחר הסערה הגיעה השקט היחסי,

מדי פעם התגעשו עליה האירועים

היא מצאה עבורה את הדרך שהמתינה לה.

בתקוה שלנו נמצאת כוחה האמיתי של עם ישראל. הנחישות והאומץ שלנו מעניקים לנו את הדחף להמשיך להתמודד עם אתגרים, לעמוד במבחנים ולהשגת מטרות. בעבר, בעתיים של מבחני מאבק, התעוררה בנו אחדות מיוחדת שעשתה את האי-אפשר – או במילים אחרות, "נחשו" את הדבר הנכון לעשות.

אברהם

הוא הגיע למפגש עימי,

שיער מלא, אפור, ארוך מעט. זקנו מגודל וצפוף, מפוזר לכל עבר,

עיניו הבהירות חמות ומחייכות,

הוא מתיישבות בעדנה על גבי הכורסא,

חש נוחות במקום,

חשתי כי מולי אדם למוד נדודים, שאינו פוסק מללכת,

לנגד עיני שיוויתי תרמיל ומקל נדודים,

אדם רענן וקל תנועה,

ללא גיל כרונולוגי,

דומה למעגלים בגזע העץ המעידים על תקופות חייו,

הוא פתח ואמר: שמי אברהם, במקור מאור כשדים, בדרך מחרן.

לאן מועדות פניך?

אני כאן בארץ.

ביקשתי: בבקשה, ספר יותר.

אני חופר,

שאלתי בסקרנות: חופר מה?

בארות.

יושב איפה? מתיישב?

האמת, יושב, אך כל העת אני חש בדחף להמשיך.

על פניו המלאות אור הרהור.

באת למפגש אחד, לתהליך קצר מועד או לתהליך מתמשך?

האמת, לא יודע עדיין.

אברהם ממשיך, משהו עוצמתי, כך אני חש, בוער בי. לא נותן לי מנוח.

במפגש זה כמו גם במפגשים הבאים חשתי בדופק התנועה אצלו לצד הרצון לשהות ולהתבונן.

אברהם, כך התברר בין מפגש למפגש, הוא איש של חסד ואמת. אך גם של בערה פנימית.

הוא סיפר על הליכה ללא נודע,

על עקדה שהותירה בו חותם וצער, לצד קרבה,

על גירוש וקשב, על שני ילדים שונים כל כך בסביבה עוינת,

על הרצון והקושי להכיל את שני הפנים של חסד ואמת. שני אלו נובעים ממנו.

ההתבוננות שלו בעצמו נוקבת, כך גם בסביבתו.

תחילת תהליך היא עולם ומלואו.

שרה

שרה נכנסת לחדר בצעדים בוטחים. יושבת. שותקת. 

מסיטה את שמלתה, 

שערה השחור האחוז במטפחת דקה מגיע עד למתניה, 

היא מתייצבת עם גב זקוף, לא מתוח

היא אומרת: אני יודעת שהוא היה כאן. 

קמטי שמלתה מתיישרים

מי? 

אתה יודע, אברהם. 

נכון. 

אם אני יודע נכון, אני פונה בשאלה, 

את ביקשת להיפגש איתי בנפרד. 

שתיקה ממושכת,

היא יושבת מעט כפופה, 

ונמתחת לאחור

כן. גם אני צריכה… רוצה… לפחות בהתחלה ביקשתי להיפגש בנפרד. 

שמע, אנחנו שנים רבות ביחד, בכל הדרכים, המקומות שעברנו. 

הכל ביחד בלב מכוון. 

אבל…לפעמים אני "משתגעת". האי שקט שלו.  אני היציבה, "צמודת קרקע". 

הוא…אברהם, מצידו, היה יכול לתת הכל, לכל אחד. 

נכון הוא חופר וחופר… בארות, נצמד לקרקע אך באותה המידה הוא יכול לתת משלנו ולהמשיך ללכת. 

הוא נע  במרחב משלו וברחבי הארץ, אין בו אחיזה… יפה לו, אך לא מאפשר לי את הצורך במקום משלי, שלנו, הצורך שלי בבית. אחד. 

אתה יודע, אלהים אדירים, כן, שנינו קשורים אליו מאד, ועדיין אנחנו שונים מאד. 

היא נאנחת, 

הרפיתי ממנו, גם שיצא למלחמה עבור בן משפחה אפשרתי לו ללכת. אני לא עומדת בדרכו. 

לפעמים אני שואלת את עצמי, פחות אותו, האם הוא זוכר את הדרך המשותפת?!

אנחה עמוקה, העיניים נוקבות, הרכות נעלמת,

אני חש ששרה משחררת מעצמה עול כלשהו, ולוא לזמן זה.

פתאום עולה אצלה משהו חדש…

איך…איך הוא לא רואה, לא ראה- אישה שאני נתתי לו, תופסת את המקום שלי?! 

היא הגר, מנסה.. מנסה לחנך, אם זה נקרא… 

פניה המלאות והצרות מעט מתכווצות מעט בדברה על בנה של שפחתה הגר,

הבן שלה, לא נתפס, האמת באמת שקשה לתפוס אותו: בכל פעם במקום אחר, מתחמם מהר, וצוחק בקולי קולות- לא בטוב. אני חשה מהם, משניהם גסות רוח. לא מתאים לאברהם. 

הלוואי שלא היו …זה נשמע נורא, אך אני לא רוצה אותם כאן. הבן שלי…הבן שלנו…יש בו צחוק כל כך אחר. היפוך גמור של הפרא. 

שתיקה ארוכה. 

מה את מצפה שיקרה כאן? 

האמת שעד כה קרה לא מעט, 

אני מבקשת לברר לעצמי… 

עיניה מביטות בחדות לקצה השני של החדר, מעבר לכיסא עליו אני יושב

לרגע, חשתי כי עוד רגע תצא מהחדר בתנועה פתאומית. 

אני מבקשת לברר לעצמי את המקום שלי בתוך הרשת הזו, שלנו. אני מבקשת לבחור  נתיב יציב בכל החולף הזה. 

היא מעניקה תחושה שהיא יודעת… כך היה נראה בתחילה. 

המבט של שרה הוחלף במבט המתבונן פנימה אל תוכה, העיניים נכנסות, שוקעות, 

כעת הידיעה הפנימית משתנה בתחושת חוסר וודאות באי ידיעה, מה יקרה כאן עוד רגע, האם הוודאות שנכחה לפני רגע חלפה?

חשבתי כי כדאי לאפשר בירור של התחושות המתחלפות, 

אני נשאר בשתיקה שהיא קלה הפעם. 

שרה שואלת, איך מתחילים? 

אני משיב, איך את רוצה להתחיל?  

היא תמהה, לא התחלנו כבר? 

אני מרגיש שעברנו עד כה כמה צעדים מדרך ארוכה, 

לכאורה, הידוע סופר, אך יתכן וכעת ניתן להתבונן ממקום חדש. 

היא מסכמת לעצמה את שהתרחש עד עתה: עד כה אווררתי ועכשיו אני מוכנה להתבונן ולשהות. 

אני פונה אל שרה: אשמח לשמוע מה שאת בוחרת להביא.  

ומה עשיתי עד כה?! אומרת, מעט חסרת סבלנות. 

עד כה, כך שמעתי, סיפרת על נקודת מבטך על היחסים עם אברהם, על ראייתך את אברהם, לפחות מנקודת מבט אחת.

את מוזמנת להגדיר את נקודת המבט הזו או להמשיך להתבונן בה, 

שיתפת את התחושה שלך על המקום שלך במערכות היחסים השונות סביבך, על המארג של דמויות מרכזיות שכלפיי כל אחת מהן יש לך נקודת מבט אחרת, תחושה אחרת. 

תמשיך, 

 באופן ראשוני שמעתי על יחסי קרבה עם אברהם, דרך משותפת ועל תחושת שותפות יחד עם תחושת תסכול. האם שמעתי נכון? 

כן. 

את מוכנה לספר על הרקע המשפחתי שלך, מאיפה באת? 

איך זה יוסיף לנו? 

יתכן וכעת תביאי חלק או חלקים מסוימים שטרם עלו, ובהמשך, במידה ותבחרי בכך, חלקים נוספים. 

שתיקה ארוכה, נשימה ארוכה איטית, נינוחה. 

דריכות דקה, 

ומשם שרה מתהלכת סביב משפחתה, הוריה, המקום אליו היא שייכת אז והיום. 

ברגע מסוים שרה מעלה תחושה של תזוזה בנפש…כמו פילוח עז בין עבר להווה, אך לא במובן של הזמן, אלא של ההוויה. זה הרגע הזה של הוספת ה "י". 

אלהים העניק לי מעצמו, והיא משתפת בחווייתה, היא חשה את עצמה מגיבה לשינוי בשמה,  מתעופפת מעט ומתחברת מחדש בחוזקה. 

השורש המשותף מתחלף מפעם לפעם בין תחושת קרבה וריחוק גם מעצמה. בכל פעם מופיע מפגש אחר, חיבור וניתוק לחילופין. 

משהן מהחדות שלה, מהקריאה הישירה, מתחלף בהרהור מרוחק מעט. 

יש בה כאב וצער על הגר וישמעאל, אך היא נחושה שהיא עושה את הדבר הנכון. 

היא מספרת כי סביבה ישנם אנשים ונשים הרואים בה נוקשות והתנשאות. אך היא יודעת שלא כך פני הדברים. 

לרגעים היא נגלית כמוצפת כאשר היא מדברת על הראייה של אחרים אותה, היא רואה אותם עוברים כנגדה בהתאם לכל תקופת זמן. 

היא מבינה את עצמה כדמות מרכזית בסיפור משפחתי ושבטי, שהיא עצמה שותפה ליצירתו. היא מבקשת להתבונן בעצמה כדמות עצמית – עצמיות מזוקקת, ובאופן נפרד כאשת אברם ולאחר מכן כאשת אברהם, 

וכך גם כדמות בתוך מארג שבטי, כמנהיגה, ובאופן אחר כחלק משלם. 

הזמנתי אותה מדי פעם במהלך הפגישות להתבונן בדמותה בעיני אחרים, לא בהכרח על מנת לקבל אישור, אלא כדי לאפשר לה להתבונן מנקודות מבט שונות זו מזו. ואולי למצוא בעצמה התבוננות חדשה. 

לפתע היא מתחלחלת כאשר היא נזכרת ותופסת כי לא רק בה יצר אלוהים דמות מדמות, אברהם אישה קיבל ה לשמו. 

אני תוהה: מה משמעות הדברים? 

אתה לא מבין?!… יש לנו… קיבלנו, אותו שורש. 

ומה בכך? 

החיבור בינינו גדל, יחד עם זאת נותרנו אנשים שונים, מנוגדים במקצב ובאופי. 

לעתים שורש זה נחווה, לפחות בעבר, כחומה המפרידה בינינו ופעמים אחרות כמאחד. 

מה שהיה ידוע נחווה כעת בכל ממשותו, עקב כך נוצרה תחושת שייכות ברובד נוסף, מעין וודאות של הקיום שלה עצמה ושל הקיום המשותף לה ולאברהם. 

בעבר היינו שרי ואברם, וכיום אנחנו שרה ואברהם – אלהים שוכן בנו ואנו פועלים איתו, מרחיבים את גבולנו,  מבקשים טוב. 

לרגע שרה קמה ממקומה ושרה ניגון לעצמה וחוזרת להתיישב. 

שרה הקרינה במשך התהליך יציבות, אחיזה בקרקע ורק לעתים הרשתה לעצמה לעלות מעט מעל פני האדמה ולחזור ולהשתרש בה. 

בנקודת זמן מסוימת, שרה ביקשה, ואברהם הסכים לכך, להצטרף למפגשים משותפים, לבירור,

להיות מתהלכים ביחד. 

נקודות מבט הוחלפו זו בזו. המודעות התרחבה. 

באחד המפגשים הזמנתי אותם להתחלף במקומות ולדבר זה בקולה של זו- וההפך. 

שתיקה ארוכה נמתחה. 

בפגישה זו היו שתיקות רבות, ולעתים כל אחד מהם ישב/ה מכונס בעצמו/ה. 

משהו נפתח, והם הביעו הסכמה לדבר זה בקולה של זו, וזו בקולו של זה, 

יצאו קולות רבים של כעס שהתחלף בהבנה, הרפייה שלאחר מאמץ משותף, 

הם יצאו מהחדר כאשר הם מתהלכים זה לצד זו בתחילה בקווים מקבילים ונפגשים במחוות גוף, במבט. 

מהחלון הם נשקפו מהורהרים, וברגע הם אוחזים ידיים ונפגשים במבט. ניכר היה בהם תנועת ההשלמה. 

יצחק

יצחק, מי שצוחק… 

ביצחק יקרא

לך 

יצחק נכנס בבטחה אל חלל החדר, 

מתיישב, נוכח במלואו בכיסא. 

אני חש כי מולי ניצב אדם עם שאר רוח, זו נושבת בו ומעליו. 

שנינו פתוחים למפגש. 

הוא מביט בי במבט חודר. 

אני מביט בו. 

אני מחייך אליו, מה מביא אותך? 

אמא אמרה לי, המליצה לי.. אמרה שאתה מקשיב… יודע להקשיב. 

היא אמרה שנוצר חלל פנוי .. 

אימי גם הוסיפה כי האחריות נותרת אצלי, והמקום שלי נשמר. 

בשלב מאוחר יותר במפגש אני שואל את יצחק: איזה דימוי עולה אצלך לתהליך שאתה מתחיל בו כעת? 

יצחק משיב: עולה אצלי הדימוי של שניים, המתהלך בדרך והמכוון את התנועה, הוא מאפשר לחיבורים להתרחש. 

יצחק ממשיך להגיש את דבריו, אולי אני מתאר מציאות מתוך החיפוש האישי והרצון שלי למצוא נקודה בעולם? 

נקודה אליה אני מזמין מדי פעם את עצמי או כזו שנוכחת בי, ולעתים אני מזמים אליה את מי שנוכח איתי. 

הוא שוהה מעט ואומר: …מבלי…יצחק חושב, מוצא את המילים וממשיך: אני משאיר את העצמי שלי לעצמי והופך לנכלל בקיום ובכלל שסבי יסד. 

אני מחייך  חיוך כמעט מלא. 

ואיך אתה רואה את עצמך בהקשר הזה של קשב, מרחב, עצמיות? אלו שלושה דברים או נושאים שונים? 

אתה רואה זאת אחרת?

יצחק משתף: אספר לך מעט רקע. נראה לי שכדאי. אני מיומן לספר כי הייתי אצל כל מיני. אתה יודע ודאי למה אני מכוון. 

השהיתי תגובה,

הוא בחר להמשיך,

 אני בא מבית, ממשפחה מעט מורכבת. אני חש חיבור אליהם, מושרש בהם, יחד עם זאת יש פעמים שאני זקוק להתרחק מעט. קיים עומס. 

מה שעולה אצלי זה שער העיר או ימי השוק בהם קשה להבחין בין היוצאים לנכנסים. רק בלב מכוון ניתן לזהות. 

לאחר מספר מפגשים יצחק בוחר להכניס את הוריו לתהליך עימי. 

יצחק: ההורים שלי משלימים זה את זה והם דמויות מנוגדות, קוטביות. פה ושם אני חש באמצע פקעת חוטי צמר. 

אנחנו גוזזים את הצאן, מניחים את הצמר ואני נותר באמצע. הוא מפסיק, יותר מדי דימויים לרגע אחד. 

אתה יודע, הוא מוסיף, כמי שקורא את מחשבותיי, שאני רועה צאן. 

אני מהנהן לחיוב ומחייך מעט. 

יצחק הולך בדיבורו למקום חדש, הרגעים האלה של אי הבנה, כל אחד בעולמו ולא קרב זה אל זה. מה שאני מבקש להגיד… שאני חשוף מאד. 

שמעתי בסביבה שלי מלא עצות גם שלא ביקשתי, ניתנו לי הרבה פתרונות לבעיות שלא היו קיימות. 

בנוסף לכך, אנשים טועים לחשוב שאני בודד. אני יוצא לשוח בשדה ואני בעולם. 

אני חי ואין בי בדידות ולא בלבדיות.  

בסביבה שלי יש לחישות וגם בקול שואלים. 

כן יש את העניין הזה של גבר מבוגר שאינו נישא כפי שמקובל אצלנו. וגם לא מחפש למצוא. 

אני רוצה למצוא אישה לחיים משותפים. אך אדע שאהיה מוכן. 

אבא שלי אמר שהוא ידאג לזה. הוא מכיר אותי היטב והוא מבין מה הצורך שלי, והוא ימצא את הדרך להפגיש אותי עם מציאת החן השייכת לי.  

לאבי אברהם, שפעם נקרא אברם, יש קשר שנרקם בדרכים בהם אבי הלך ומוסיף ללכת.

אתה יודע שאבא שלי ואני מדברים עם אלוהים. 

הידיים פרושות והלב פתוח והקול נשמע. ממש כמו אותו היום בו אבי פונה כלפי שמיים – הנני ואני לצידו, והדרך פתוחה.  

הבנתי מאבי כי השורש חשוב, ולא בנמצא כזו מבנות כנען ולכן יש לנדוד, עליי למצוא במשפחה של אמא. 

אני אשאר כאן,  כך אמרתי לו, לאבא. 

משלחת ברשות האדם שאבא סומך עליו בעיניים פקוחות יצאה לדרך. ואני במקומי, בשדה. אני יודע שכאן אפגוש את כלתי. לא יתכן אחרת. 

שתיקה ארוכה, הוא נושם ברכות ובאיטיות. 

לפתע יוצא ממנו קול מעט אחר, אני מרגיש שאין בי חידוש. יש בי עולם. 

כלומר? 

מתחוללים בי דברים רבים, אני חש אותם בכל רגע. שותק בעיקר. כעת אני מדבר הרבה יותר מאשר בדרך כלל. 

אתה יודע, הוא שוהה מעט עם דבריו, כי שני ההורים שלי אברהם ושרה, היו פעם אברם ושרי. מאז שאלוהים חולל בהם שינוי הם הפכו לגדולים יותר, הם תמיד תפסו את כל המקום, תמיד במרכז.

 הניגוד ביניהם בלט, אך גם השותפות. אך ה-ה הזו כאילו הרחיבה את גבולם עוד יותר. 

ואני, אני הולך על עקבות אבי. חופר את חפירותיו שנסתמו. ודי לי בכך. 

אני שואל: האם יש מקרים שגם אתה חש גדול? האם זה, הקיום כגדול, מדבר אליך?

בעיניו נשקף מבט ממנו אני חש כי הוא יודע.

כשאני בשדה, פרוס בגופי. אני שם – כאן. האדמה, העצים, העשבים וכל היש. 

אני נכלל בהם ואני מתפשט לכל הכיוונים וגם מצטמצם לנקודה אחת קטנה. אני נושם בבהירות, ממש כמו עכשיו.

 אני לא אוהב לדבר על זה, מלבד כעת, אני מתבונן הרבה, המחשבה משתתקת וגם הלב, המציאות ואני, אחד עם אלוהים. לפעמים אני נשרף, לא מתכלה. מקווה שתבין אותי. 

רוח גדולה נושבת מבפנים ואיתה אש יוקדת. הרוח מלמעלה והאש מהאדמה. זה מה שיש לי. 

לאחר מספר מפגשים הוא מספר לי על "הדבר" הזה שכולם מדברים בו ואצלו הוא פשוט קיים, חי בו.

במפגש אחר הוא מספר על ה"סיפור" האירוע בו מדברים סביבו בהקשר של אביו והוא יצחק, העקדה כך קורים לכך.

קול יוצא כמו מבור שנפער. הוא משתף כי הוא פצוע וכואב וגאה ומבויש. זו הזכות שלו. יצחק משתף כי הוא במערבולת שטרם נרפתה. 

יצחק מכוון: אבי הצטווה, התנסה בניסיון בו עמד. הולך עד לקצה. 

חכמי מקומו הסבירו לו כי זה היה אירוע חד פעמי המסמן באופן חד כי לעולם לא עוד יהיה כזו. מבין גם שהפולחן אצל השכנים מקובל כל כך והשכל אומר שיש לעצור זאת בעוצמה בעם שאבי ייסד.  

אך יש אותי. אני הוקרבתי, הועלתי לעולה. זו לא "העקדה" שלהם. 

לא התאפקתי הפעם, יתכן וטעיתי בשאלה הזו ובעת הזו, הסקרנות גברה, סימנתי לעצמי: איך אמא הגיבה? 

אמא מתה. 

שתקתי. 

קצב דיבורו גבר ונשמע צרוב מעט, גופו נע קדימה: 

אבא הקריב אותי, ואני מתתי ואז אמא מתה. 

זה התרחש ואמנם הלכנו יחדיו למזבח וממנו הביתה. שותקים היינו מיראה וממרחק שלא נסגר. 

כל הדרך הכנתי את עצמי להיות על המזבח ולתת לאבי לבתר אותי ולעלות אותי לעילוי.  כשחזרנו עלתה השאלה עבור הסדומיים הוא נאבק בכל אונו לשמר חיים ואילו אותי בנו יחידו אשר אהב, כך אמר לי, לא פצה את פיהו. 

הוא לא ניצב על הצור ולא סרב בהחלטיות. 

על המזבח נכחה הראייה של אבא את אלהים ואלהים ראה את אבי. העיוורון פגש אותי.  אלהים ציווה עליו להרוג אותי, לראות בי את הקורבן. הוא ראה אותי באותו הרגע, באותו מסע יחד ועד הרגע האחרון כקורבן. רציתי להגיד לו קרא לי עולה, עילוי, עלול. איני יצחק עוד. 

הוא ציווה…באותו הרגע אני הפכתי לשה, לפר, לעגל, ללא אני. 

מי זו הוא? 

הוא…אלהים, אבא שלי. באותו רגע היה רק "הוא". 

 בסוף הכל נעצר. אך בשבילי הכל היה שם, נוכח, כי אני הייתי שם, על המוקד עם המאכלת בידיו של אבא. מה הוא חשב לעצמו?! 

אך באופן מפתיע, ועל כך לא דיברתי איתו ועם אלהים מעולם, הרוח והאש נפגשו בי באותו מקום. חשתי כי זה הדבר הנכון. לכן התמסרתי לגמרי. 

עלה אצלי במחשבה: זה וזה, הפצע והנשגב, החיבור- תחושת האחד עם אלהים וקבלה של הרגע עם הניתוק. 

יצחק ממשיך את מחשבתי בקול: ואבא שלי עם המאכלת והנחישות. ואני הבן שלו. 

אמא, לא עמדה בזה. מתה. והיא חיה איתי. ואני אוחז בה והיא בי. 

והואו מוסיף והולך במילים: לאחר זמן החלו הדיבורים במקומנו, 

מלאך שבא לבשר לה על הלידה שלי בישר לה על העקדה. אחר אמר זה היה השטן שבא לבחון את אבא שלי. האבא שלו הוא…לא אחזור על זה, 

אלהים אדירים נשמעה ממנו זעקה שהפתיעה אותי. 

נשמות קצובות ויצחק הפך לדרוך,  

מה זה משנה לי?

אנשים מחפשים תשובות, פתרונות. לא תמיד יש בנמצא. 

חשתי לרקע כי שנינו נושמים בכבדות באותו מקצב. 

שאלתי את עצמי באותו רגע, האם להיות איתו כעת פירושו להיות כאן ועכשיו  – שמירת מקצב הנשימה במשותף, להיות כאחד?  

או לשנות מקצב על מנת לאפשר לו לצאת למקום אחר, לא להישאב פנימה אל הכאב? 

חשתי תסכול. 

מילותיו לאחר מכן, הביעו תסכול ואכזבה, לצד תחושות הודיה ושליחות. 

היו מפגשים בהם חלפו דקות ארוכות של שתיקה ונשימה איטית, ובחלקן הוא כמו אץ ורץ, ולפי דבריו עליו להספיק לעמוד בקצב של אביו, שצעדיו גדולים והוא לא מפסיק לנוע. 

לעתים התייחס להיותו שונה מהוריו עד כדי תחושת זרות מעצמו, מהם. 

אביו הולך ממקום למקום גם כאשר הוא נמצא במרחב אחד ואילו הוא ההליכה שלו היא פנימית

ויש בה מרחבים ובית.

יש ביניהם מפגשים מרוממים בהם חלקים מתוכם מוצאים אלו את אלו.  

אמא היא האדמה שלי. היא חיית טרף, כנועה וחדה. ליבה פועם בקצה ההליכה של אבא, אך היא, שלא כמותו, נעה סביב ציר אחד. 

יצחק: אני פועל הרבה, אך בשקט. אני עובד עם הצאן והאנשים וגם לעצמי ללא המחזה

של עשייה מרובת פעלים. 

ומוסיף: אני יודע לצאת מעצמי אל מקום חדש, לתור בעיני תלם שטרם נחרש. 

התייחסנו לתחושה הזו שהיא בעיניו ייעודו, להיות קיים. פעמים שהוא מצליח ללוות אנשים הבאים אלו כדי למצוא את עצמם לאחר שהלכו לאיבוד. 

הוא פונה אליי: זה מה שאתה עושה בעצם, לא?! 

אני משיב לו: מקווה שכך. אני פוגש גם אנשים הנמצאים במקומם ומבקשים שבילים חדשים

או כיוון בתוך השביל שלהם. 

היו פעמים שבעיני נקוו דמעות לא בשל אירועים ייחודיים בהם שיתף, אלא ברגעים של חסד 

ושל גבורה- הקיום עצמו.

במפגש עמו עלתה מעת לעת תחושת שייכות להוויה שנבעה מתוכי. הודיתי לו על כך. זה כוח שיש בו. 

לאחר כל מפגש עם יצחק חשתי צורך לעצור הכל. לשהות מעט בעצמי. לנשום. להתבונן ולאסוף את עצמי. 

באחד המפגשים עצרתי לרגע, התכנסות בעצמי. ביקשתי סליחה על כך שהתעורר בי צורך זה. וחזרתי אליו, 

המרחב חזר להיות שלו. 

לאחר אחד המפגשים בהמשך הדרך רשמתי לעצמי כי נוצר בינינו מדבר, שדה וחלל פנוי.

נשמר גם המרחק הבטוח. 

מפגשים אלו היו בהם חוויה של יציאה למסע מופלא, רגעים ובהם שתיקות מדברות ודיבורים קטנים. 

טקסט וקונטקס: 

אבות ואמהות מתהלכים – מתעדים את המפגשים שזכיתי לערוך עם הדמויות המכוננות של המסורת העברית יהודית, מהתורה, המדרש ועד אי אלו דמויות שנקרות בדרכי מהמסלול הארוך והפתלתל של העם היהודי. ויתכן ומדי פעם אפגש עם דמויות מעולמות אחרים. 

אלו השורשים העמוקים שלנו והם נתונים לי כפי שהם נתונים לכל. 

אני מבקש להביט בהם בהבנה, בחמלה, במבט נוקב –חומל, כפי שכל אדם זכאי/ית להכרה בסיפורו/ה האישי מנקודת מבטו/ה ומנקודת המבט של הסובבים אותו/ה – דרכו/ה, ובקריאה הבין דורית ובתווי וטווי ההקשרים הסובבים חיי אדם ובמרחבים בהם הוא או היא נתונים.

נקודות המבט הזו היא מדויקת כנקודה ורחבה כעולם, וביניהן: תחושת השייכות והזרות, השפה הפנימית וזו המדוברת, המושגים המכלול המורכב מפרטים. 

וכך פעם בשבוע אני עורך פגישה כמי שמלווה וניצב לצד, יחד עם מתהלך או מתהלכת מבין האבות והאמהות ודמיות נוספות המבקשות להתהלך בדרכם.ן ומביא אותן לכאן. 

רבקה

אני זוכרת בית ושדות, 

בית ובו הטוב והרע מתגוששים, 

אבי ואחי היו סוחרים ממולחים. אך חשתי כי באבי היתה נקודת הטוב. אצל אחי פחות. 

ראיתי בו את הלבן שהיה בו מהשחור, והוא נע ביניהם. 

אימי שהיתה מהלכת ביניהם דמומה, ללא מקום. בשקט היא מילאה כדים ושקים לאלו שידם לא היתה משגת.  

ממנה למדתי את סוד החיים שמאחורי הפרגוד. אך היה זמן שלא היה לי חפץ בפרגוד אלא בגילוי של אמת בכיסוי של השקרים שהיו סביבי. 

עבד אברהם הציע לי ללכת עימו לבית אברהם ולבטוח בו במסע ובחיים בבית חדש, ליבי המתמלא בתקווה, שהנה אמצא את מבוקשי. 

במפגש הבא, היא סיפרה לי על המפגש עם יצחק: 

התעלפתי שראיתי אותו. כך ממש תיארתי לעצמי את אישי, אך הוא הביט בי בתמיהה,

תמיהה המלווה אותנו במהלך חיינו, 

לכך לא ציפיתי. התמונה בה חזיתי טרם לכתי מבית אבי ואימי היתה של גבר נטוע, אמיתתו יציבה ובוטחת.

התוודעתי לגבר מושרש באדמה עם מבט שאלה ולעתים אף מבוכה, עם צחוק מתפשט. 

מבע של קול רועם ומתגלגל וחיוך נסוך על פניו, אני מגלה בו משהו חדש. 

כך במשך השנים. 

צחוק של אדמה, צחוק של שמיים קרועים, צחוק הבריאה, צחוק של אי הוודאות. 

היו מספר פעמים שצחוקו התחלף בבכי. לא ניתן היה להתקרב אליו בעת הזו. הוא היה קרוב כל כך לאלהים שהיה נדמה לי שהוא אחד עימו. 

ואני – חשתי קרובה כל כך וחשופה בכל צחוק ובכי שלו- שלי. 

הייתי עקרה זמן רב, ואישי בכה וצחק. 

כשהיו בי שני הבנים, חשתי את הבריאה נעה בתוכי ומבקשת דבר שאיני יכולה לתת. 

בעת מעברנו באחת הדרכים הקבועות נע כל אחד מהם לכיוון ההופכי. 

הכרתי אותם טרם נולדו. עתידם היה פרוס לפניי. יצחק מצא את עצמו בניגודו. הוא ביקש השלמה בבנו שאין בו גבול וצורה. הוא מצא מה שאין בו. 

ואילו אני ידעתי כי יעקב הוא ממשיכו, ממשיכנו. הצעיר צר צורה, מפלס לו דרך. עודדתי אותו לגנוב דעת לאחיו, לדרוש ולקצור פירות מעשיו. 

שהגיעה העת הגנבתי אותו לאביו, ולאחר מכן שלחתי אותו אל אחי. ואיני יודעת מה עלה בגורלו, אך אני בוטחת באלהים כי אחריתו לטובה. הוא יגיע אחר יגיעה. 

אני מצפה לו שנים ארוכות, כשם שהמתנתי לעבד אברהם מבלי לדעת על כך, אני ממתינה לבני שישוב מדרכו, שלם יותר. 

יעקב אינו עוד יעקב הצעיר, אותו ניווטתי אל יעדו, ואני איני עוד אימו שהיתה לו שיצא. 

באתי לכאן לברר, מי אני כעת, ואיזו אם תמצא לו?  

האם אני האם ליד הבאר המשקה את צמאונו, או אישה בשדה, שחה בין העצים?

האם אני אשת יצחק או אם עשו ויעקב או אימם של יעקב ועשו – בכור צעיר, צעיר בכור? 

כיצד שני אלו נלחמו בי, השלימו ופרחו? 

האם אני נובעת או פסקו מעיינותיי? האם עודני באר מים חיים?

החיבור היה מיידי 

למדתי להכיר בו- איש ובו שדה, בא ויוצא מעצמו,

קשוב אליי, קשוב לילדיו – ילדינו. 

יש בו משיכה עזה לעשיו, שהוא מנוגד לו כל כך. 

אני יודעת מי יורש הרוח וקוצר המעשים.  

שניהם ילדיי. אך הם שונים כל כך. 

יצחק מאוהב בבן טיפוחיו, ניגודו. 

ואילו אני……רבקה שותקת, ממתינה לתגובה, שאינה מגיעה. 

יעקב

ויצא יעקב…" 

יעקב

כניסה זהירה, חיוך מבויש, גבר רב רושם, שלעתים נראה כי אינו מסתדר עם גופו גדול הממדים.   

קצות שער ראשו הפחמי נוגעות מעט בגבותיו, הוא מתיישב באיטית, 

ובתנועה אחת מסובב את ראשו בוחן את החדר, 

אותי. 

מדי פעם הוא מסיט בידו האחת את שערו, ומיישר את גופו על הכורסא, 

אני מישיר אליו מבט, ומשדר פתיחות לקבל את פניו.  

אני חושב ששמעתי בשיחה מקדימה כי לך יש שני שמות, נכון? 

הוא מאשר, יעקב, ישראל. 

יעקב ישראל, אני חוזר על שני שמותיו.

אסביר, אלו שני שמות נפרדים ושונים ושניהם אני. 

למרות שקיבלתי שם חדש, ישראל השם הקודם נותר ועולה אצלי מעת לעת. 

מה מקור השם השני, קיבלת אותו או בחרת בו? 

אלהים. אלהים נתן לו אותו. הוא אומר בפשטות. 

שתיקה. 

אני מביט בו בהמתנה להמשך דבריו, שנראה כי ביקשו להגיע, 

זה היה קרב פנים אל פנים, אלהים ואני במעבר צר. כל הלילה מתגלגלים, מתכרבלים ומתרחקים זה מזה.

 אני למוד קרבות ועבודה מפרכת יום ולילה, קיץ וחורף. זה היה שונה. 

קרב איתנים שחליפות חשתי כי מדובר על חיים או מוות.  

כל גיד ותא בגוף השתתף והורגש, מקצה הגולגולת ועד לזרת הרגל, דרך הורידים בידיים, בין הצלעות. 

הנפש התרוממה ונחתה שוב ושוב. נפלתי לבור עמוק והגבהתי עוף לשמיים. 

היה בכך משהו מהמחזה שנגלה אליי בלילה,

איזה מחזה? ובאיזה לילה? 

זו לא הפעם הראשונה, שחוויתי התגלות, וכל יישותי חוותה זאת. 

 בדרכי לחרן מבאר שבע, בית אימי ואבי, 

כך אירע, הלכתי בלילה, אדמה קרה, חשתי בדידות וריקנות. 

קול פנימי אמר לי עצור! עצרתי, הנחתי אבן מרושתיי. שינה עמוקה אחזה בי.

ברגע מסוים שהתארך, איני יודע להאריך את משכו, ולפתע אור גדול ולאחריו חושך.

 סולם גדול ניצב ארצה ומלאכים זוהרים במראה שאין כמותו עולים ויורדים ושוב עולים ויורדים וכך פעם אחר פעם ללא הפסקה.

 נחלים של ישויות מעולם אחר וברגע ההוא, שאיני יודע לנקוט את שמו, מילים עפות במעלה הסולם קוראות אליי יעקב… ושוב…יעקב. 

ואני כסבי מתמלא ב"הנני". ואלהים קרוב אלי מתמיד. 

אני מקבל הבטחה לשייכות לאדמה הזו שמתחתי ומעבר אליה, ולהגנה בדרך ובמקום אליו אני הולך ולחזרתי משם בעוד… לא יודע.. תקופה…בה איני יודע מה יארע לי. 

ואני מכיר בכך שכל שמה שיארע לי, אינו שלי בלבד, 

כשאני חוזר לשם כעת, אני מתמלא חלחלה. שלא הכרתי עד כה, הלא ידוע היה מנחת חלקי, אך גם אישי ונוכח. 

למחרת בבוקר התמלאתי כוחות ללכת ולהגיע. 

אולם בבית לבן, דודי, הוא כמעט זועק את שמו, חשתי אי וודאות מתמשכת.   

לאחר התקופה הארוכה, המתמשכת והעדר הידוע, נטול תקווה וחסר תחושת שייכות למשפחה זו ולמקומי, עלה בי ספק בדבר ההבטחות שניתנו לי.

 אלו נמחצו תחת עול וריחוק, תחושת זרות וניכור מצד דודי ובניו. 

הוא נתן לי, כאדון, את בתו הבכורה ולאחר תקופה, שנחוותה ללא סוף, את ביתו הצעירה, 

הוא שמר את בניו לצידו כנגדי. ומה אני לקחתי לו?!  

ואלו דרישות באו מצידי מלבד שכר עבודתי וקיום השבועה בינינו? 

ככל שחלף הזמן הותיר אותי דודי, אחי אימי, ערום מכל עצמותי. 

אולם הוא לא הצליח ליטול ממני את נחישותי ואוצרותיי. 

אני בדרכי חזרה לבית אבי ואימי, אל ארצי מולדתי, 

בדרך לפגישה עם אחי עשו, כולי בציפייה, חרדה, והוקרת תודה, 

כולי דרוך ויגע, 

אני נכנס אל צרות האין, 

המאבק במעבר הצר- רחב הזה היה גילוי של כוחות שנבנו כמגדל וחומה בימים אלו. 

היו אלו ישראל ויעקב שנאבקו זה בזה,  

אני נותרתי לבד, ובי פעלו שני הכוחות

 ואלהים עדי כי בכל עוז אני מבקש לאשר אותו ואותי. 

אני מבקש לחבר והוא מאיים לנתקני, 

איך אתה מבין את שני השמות, שני הכוחות האלו? 

יעקב הוא אני היחיד, וישראל הוא אני המשותף

יש בי חלקים רבים המתרוצצים בקרבי והם גם העתיד והקיום שלך ושלי. 

יעקב, ביקש ממני להתלוות אליו במסעו, הוא ביקש כי אהיה קשוב לכל החוטים שנטוו, שנחוו אצלו כפרומים ומבקשים להתאחות, 

על מנת לפגוש את אחיו עשו עליו לדעת מי הוא הפוגש אותו, וכיצד לגשת? 

ואחרי המפגש יעקב-ישראל מבקש למצוא דרך לעיבוד וליצירת תכנית שתהיה ממועטת וזעירה, ככל הניתן, 

בה יתחברו אצלו הזמן, תחושת אובדן הדרך, וחזרתה-חזרתו. 

יעקב, אני אומר לו, אני חש כי יש בך הכל, ועברת את כל הדרך מבית האם ובית האב, 

אכן היו אלו בתים שונים מנקודת המבט שלי, שהתחברו לאחד. 

עברת את הדרך הלוך וחזור ואלהים איתך, לא מרפה ומחבר עבורך ומטיל עליך כל העת יעוד ומשימות,

 לכאורה, לא ברכה קיבלת אלא משימות חיים? האם כך אתה מזהה את פני הדברים? 

הוא נאנח, 

כעת הגיע הזמן לפרוט את הפרטים, 

וכך אנו פורטים, לבקשת יעקב-ישראל אחד לאחד עד שהיו לאיגוד אחד.

ולאחר מכן הוא מתבונן בדרך וממנה יוצר את שבילו, שהוא רחב וצר,  

מה לך פה? אני שואל. 

 והוא עונה לי.

יעקב מספר על אביו יצחק

יעקב נכנס אל החדר

הפעם יעקב מבקש לספר על יצחק, 

על יחסיו עם יצחק אביו, 

על יצחק שבתוכו, 

"והקול קול יעקב"

שמא הקול  – וכל…?

יעקב בחינת יצחק

יעקב מספר על אביו, יצחק. ותוהה, מה יצחק בו. 

אבי לפני שנאסף אל אבותיו סיפר לי: 

אבי ברחם אימו היה מצחק כשהיו עוברים בקרבת ישיבת שם ועבר. כאשר גדל למד בישיבה.  

המגילות היו מדפדפות מעליהן, הוא הביט בהן בתימהון. צמא לדעת, אך הרוח פעמה בו ולא נתנה לו מנוח. 

מדי יום הוא  – יצחק – יצא לשוח בשדה. 

לעתים פנו אליו וביקשו להבין מה לו. והוא היה מביט בדובר ומשתהה. 

הפונים היו תוהים מי הוא ומה הוא מביא עימו.

 מדי פעם בבית המדרש היה משמיע קול צחוק, ופעם אחרת שמעו אותו מייבב מול הדפים. 

לאחר זמן מה ראשי הישיבה קראו לאביו, אברהם, ואמרו לו, בנך אינו מתאים לבית המדרש, אולי לכשיגדל. 

אברהם שאל בקריאת הפתעה, מדוע? 

בנך יצחק, פעמים רבות בוהה במגילה, קורא פסוק ויוצא לשדות, פורס את ידיו. למדן ככל הנראה לא ייצא ממנו.

 חבריו שוקדים והוא אין בו שקט. 

בחוץ, בכרם, בשדה יש בו תנועה שקטה. אך עולמו סוער. ולכן אינו שוקט. 

חלק מחבריו נוהים אחריו, כך לא ניתן לנהל שיעור. 

יעקב מוסיף ומספר על אביו, 

יצחק יצא מחוץ לגבולו לאקדמיה של תאלס, לזמן קצר וחזר. 

הוא נשאל, ומה לך שם? 

רציתי לגלות את סוד הקיום הכולי. 

אבי סיפר לי בערוב ימיו, חשבתי כי שם אקבל מענה שייתן מנוח לשכל, אם לא לנפש. 

נשאלתי, מעט לאחר כניסתי לאקדמיה, מהי כוליות בעיניי? 

פרצתי בצחוק גדול וידי מילאו את החלל. והם ביקשו שאלך.

היה עוד מי שניסה לברר איתי על אילו מושגים אני נשען, ומהן הטענות הלוגיות המביאות אותי למסקנות…הבטתי בו וביקשתי לחבק אותו. והוא נרתע לאחור, וחזר על עקביו. 

אני שלעצמי לא יצאתי מארץ ישראל, שכן לקחתי אותה איתי. וכעת אני פה.  הארץ מונחת למרשותיי ואני בה. 

אבי לא כן, נדד פחות מאביו, אך נפשו משוטטת. 

אני הייתי תלמיד מתמיד ומעיין במגילות, שואל ומתרץ. לא היה לי צורך אחר. ראיתי באבי את השתיקה. 

אך לאחר ששיתף אותי על מקומו בישיבה, בעולם החקירה, ובהיכל המחשבה בעולם האחר, 

לזמן קצר, הבנתי כי אבי יצחק הוויתו ידיעה. 

לאחר זמן נוסף, בו שהייתי מחוץ לבית אבי ואימי שביקשתי לברר, מדוע אבי נהה אחר אחי עשו. 

אני הייתי כמותו. ואחי היה תכלית ההיפוך ממנו וממי גם יחד? 

הבנתי כי פשטותו, היותו נדיב ואכזר, ציד בפיו, חי לרגעיו, היה בכך חלק חסר בהוויתו הפשוטה של אבי יצחק. 

גם אני חייתי בשדה, ביום ובלילה, אך היה זה שדה אחר, לא במקומי,  אלא 

מקום עבדותי והונאתי. 

הייתי רואה את דיוקנו של אבא בחלום בצחוק מתפשט ועוטף. 

לפני הליכתי – בריחתי, אבי ברך אותי שהאל יהיה איתי ויתקיימו בי ברכותיו. 

אימי לחשה באוזני, בני לך הישר אל אחי, האל יהיה בעזרתך. אני כאן ממתינה לך.

ואני הולך בדרכי, ואלהים מברך אותי פעם ועוד פעם, 

בבית משפחת קרוביי אני חש נטע זר, מצוי בתנאים חסרים, ובבדידות. נושא עיניים אל השמיים ובהמתנה לניחומים או לנס. 

וככל שנוקפות השנים אני חש בודד יותר, תחושת אי הוודאות עולה ומתעצמת. 

ואני תוהה היכן היא, ברכת האל, והבטחתו לשמירתי.

 ואני עובד וזוכה בבת דודתי, ומרומה, גם בזאת. 

עוברות שבע שנים אחרות, ואני תוהה עוד כמה זמן יחלוף שתתקיים בי ברכתי והיכן ההגנה וההליכה בדרך עימי. 

אני חש אותו בעוצמה איתי, אך מהיכן הם אותם קשיים מרובים ותחושת המועקה. 

ודיוקנו של אבי עולה בלילה והוא צוחק לי ועוטף אותי. 

אבי היה איש חזק, עובד הרבה ובשקט, יוצא לשוח בשדה ושם מרפה. 

פעם אמא סיפרה לי על עקדה ואב עוקד. ושקטה ולא יספה. 

ואני הייתי חייב להבין, ולא הבנתי, ואבא לא סיפר. 

אני  נזכר כי כאשר קיבלו אותי בישיבה של שם – היתה ציפייה שלוותה בחשש שאני כאבי לא אצליח להתמיד ולהיות תלמיד חכם. 

והניחו לי כי חשבו שהדבר יתגלה תוך זמן קצר. 

מה היתה הפתעתם שאני אחר מאבי. והפכתי לאחד ממובילי השיעור, מקשה, מתרץ וחוקר. וגם רך יותר מאבי. 

לעתים היה נדמה לי כי אני רואה מחלון הישיבה את אבי חורש בשדה, רועה את הצאן ומשיח לעצמו מתחת לעץ או בצילו של שיח. 

ולאחר יציאתי מבית לבן, עם שתי נשותיי, שפחותיי, ילדיי וכל הכבודה, ואני איני נער, אלא איש חזק, איש אדמה. הבנתי כי עתה אני דומה יותר לאבי. 

כשיצאתי חזרה אל בית אבי ואימי, חשתי כי אני כאבי מבין מהו הכל – בתוכי ומסביבי. 

המאבק במעבר יבוק, הותיר בי צלקת אך גם ידיעה של שלמות, בתוך הפרוד. יעקב הנפרד מאביו, אך גם בי יש יצחק, ואני יעקב וישראל. 

המאבק בין יעקב לישראל נותר בי, ובו גם נטועה שלימותי. 

יש בי וודאות, וצרות המעבר לא מתחוללת בי,

יש בי מרחב שלולא העבודה הקשה ואבי הדובר בי, והברכה המתקיימת בי, לא הייתי כאן יעקב וישראל ויצחק.

יצחק פותח לרווחה ולצחוק רועם נוכח המאבק,  

הפגישה הגיעה אל תומה, 

אני מחייך אל יעקב- יצחק, 

פונה אליו בתודה, 

הוא מביט, שואל, על מה תודה? 

על הקול והכל.  

זו זכות עבורי להיות נוכח איתך,

חיבוק, 

יעקב יוצא לדרכו, 

ואני נשאר במקומי.  

לאה

האם ניתן לאחות מרחק? 

איך מתקרבים מחדש? 

"ועיני לאה רכות" 

לאה מתיישבת על הכיסא, מביטה בי. 

היא באה, כך היא אומרת לי, בשל המצב הכלכלי, 

בעלה עובד בוקר ולילה, 

היא לא מוצאת עבודה 

הוא לא מוכן להגיע לפגישה. הוא לא מוצא זמן. 

בפגישה השנייה זה יוצא החוצה, 

בעלי…יעקב, 

לוקח לה זמן להגות את שמו. 

יעקב ואני, שותקת מעט ומוסיפה, עיניה מתרככות ודמעות זולגות, 

רחוקים תקופה ארוכה, 

הוא מגיע אליי כשהוא רוצה עוד ילד, 

ואני מתפללת, ואני משתדלת, 

אך אני מרגישה שהוא רחוק ממני, 

אני יודעת שהוא בודד, ויודעת שאבא שלי, שלנו היתל בו, 

הוא היתל בו איתי, הוא שיחק בי בבת שלו, 

ובעלי לא סולח לו ומתנכר אליי, 

מדי פעם הוא רואה אותי, 

אני מביט בה שותק, 

רואה ומכיר בכאב שלה, 

לפני ההתייחסות למצב הכלכלי ולעבודה, 

גם לשם נגיע, אם תרצה בהמשך הדרך, 

קודם לכל, עולמה הרגשי, 

ניתן מקום למערכות היחסים שלה, ולמקום שלה בעולם, 

אני שואל ביני לביני, מה הצורך שלה כעת ממני? 

מה היא מבקשת בעולם שלה? 

בפעם הזו אני מזמין אותה לשהות בכאב, 

בפחדים שלה,

ובפעם הבאה בהתאם לטנא שתביא עימה, 

נוכל לתת מקום לכוחות שיש בה, 

למענה שהיא זקוקה לו.

רחל

רחל מתיישבת בנינוחות על התרפים,

אישה יפה, בעלת נוכחות. 

לא גבוה, מראה עדין ובד בבד משדרת עוצמה וביטחון,

שערה חום מתארך, עיניה החומות גדולות, כהה מעט, 

נעים מאד רחל אימנו

תוך כדי ישיבה היא מסתירה את התרפים

"וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים"

כך אנחנו מתחילים את התהליך, פגישה ראשונה,

התמקמות, 

אני מרגיש שאני נע בכורסא במקביל לתנועה שלה, 

משהו בה גורם לתזוזה, 

רצון ואף צורך להגדיר מחדש את המקום שלי, 

באחד המפגשים המתקדמים במהלך הדרך עולה נושא ההסתרה. 

 הסתרת התרפים הוא אירוע המצביע, כך היא מתארת, קיום מתמיד בבית אביה, 

כילדה הייתי מסתירה, את עצמי מעיני אבי. 

התרגלתי לחיות בסתר בחלקים שונים של חיי,

 ובחלקים אחרים לחיות באור

כאשר יצאתי עם המרעה הייתי פתוחה וחייה, 

מדי פעם היו הרועים, לא כולם, חלקם, נוהגים להציק ולהקניט

"מה לך רחל בת לבן, כאן,

חזרי אל מקומך" 

אני הייתי מתכנסת בתוכי, כלפי חוץ הייתי מציגה חזות נחושה. 

הם היו שבים לצחוק, ממני. 

לעתים המשיכו, ופעמים פסקו. 

לאחר שנים, כך שמעתי מעט בסיפורים משפחתיים, כי אני דומה מעט לדודתי, 

רבקה,

אבי היה רואה בי את אחותו. את ההסתרה ואת הנחישות גם יחד, 

לבן אבי מבקש את השליטה בכל. 

אחיו חשים אליו הערצה, כמו בניו, לפחות כך הם מציגים כלפי חוץ, 

נשמעים לקולו, נענים לדרישותיו להיות ראשון, להיות מחליט, 

לעתים אף חשתי כי אני מסתירה את עצמי מעצמי, 

מסתתרת בתוכי, 

בתהליך שלנו כאן, דיברנו רבות על ההסתרה והגילוי, 

לחיות בסתר מעצמה ומאחרים, 

לחיות באור – אורה שלה, 

האור הבא מן החוץ, 

על התרפים לא דובר, 

לפחות לא בעת הזו,

נקודת בזמן שנשארת לא פתורה, 

אולם חלקים רבים אחרים סביבה מקבלים צורה, 

הופכים לגלויים, 

מרפאים משהו בה, 

החיים בבית אבא, 

היציאה לחיקו של יעקב, 

ההמתנה ליעקב ארבע עשרה שנה

בצילו של האב, 

לחיות עם יעקב, בחסות האב,

להיות עם לאה, 

להיפגש בשדה, לחתור תחת אבא,

לצאת בהסתרה, בבריחה עם רכוש גדול, 

גלוי ונסתר, 

מרדף בדרך, אבא רודף אחרינו, 

משיג אותנו, 

הוא מביט יעקב בעיניים יוקדות

הכל שלי, 

וליבי מפרפר, 

אבא רגיל לנצח, 

בפעם הראשונה בחייו הוא מרפה, 

ומחליט לסגת לאחר שהחליט לחצוץ בינו לבין 

ישראל, 

הוא מחפש ודורש לקבל את אליליו, 

הוא טרוף דעת שאינו מקבל את מבוקשו,

הפעם אני בוחרת בהסתרה ביודעין, 

מזכרת ממנו, 

אני גונבת את דעתו, 

מדעת, 

משהו מאבא, 

אני חולמת עליו בלילה, 

אני קוראת לו "אבא" 

והוא מביט בי מרחוק, 

אני מראה לו מה שבידי, 

מה שחיפש

והוא מתרחק והולך, 

אני קוראת אחריו, 

והוא הולך ומתרחק

ללא מבע, 

ואני מתעוררת, דמעות שהופכות לזרם, 

אני פונה ליעקב 

"הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"

בפגישה זו עלה חלום רחל 

והפנייה ליעקב, 

והיחסים עם ישראל, 

דמויות משתנות לעת לעת בך ובו, 

תחושת היתמות, והרצון לבנים, מתחלפים לעתים לתחושת שייכות וקרבה,

אולם הכמיהה לילד מאפיל על הכל

פעמים רבות אני מתכנסת בתוכי ולא יכולה לזוז ממקומי, 

אני חסרה, 

חיי מלאים בעשייה, 

באיסוף ילדיה של שפחתי, 

ואף בקשרים שיש לי עם ילדיה של לאה אחותי

עם חלק אני כאם שניה עבורם, 

אך המגע הקרוב לקטנים שבילדים, 

הוא גם המרחק בין מה שלא זכיתי

ברצון האלהים אזכה בבנים, 

אהיה להם כאם מערסלת, 

החלומות של רחל חזרו ועלו בפגישות, 

המעבר בין עירות לחלום, 

בין התקוות, האמונה החזקה

וההמתנה, 

אנחנו כעת בשלב השהייה בין הקיים לבין מה שיבוא.

בלהה

סיפורה של אמה, 

בלהה

"וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ וְתֵלֵד עַל-בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי מִמֶּנָּה" 

"אני אמה" היא אומרת, 

כך תופסים אותנו בבית יעקב, כשתי השפחות, תמיד ביחד. 

"בלהה וזילפה",

לא נפרדות, כגוף אחד. 

אני והיא. תמיד ביחד. למרות שאנחנו כה שונות. 

הילדים שאני הריתי הן של רחל גברתי, 

גם אני שלה, 

אני זוכרת שראובן פנה אליי בבקשה לעזרה במשק הבית, 

היה זה יום סוער בו מכל עבר שמעתי את הקריאות לעברי, 

"בלהה, בלהה", 

וכך מדי פעם, "בלהה וזילפה". 

הוא פנה אליי שוב, ראובן. 

לפתע, זה יצא ממני: 

"אני אמה, אני יודעת, שפחה. 

בלהה וזילפה. תקראו לי פעם ועוד פעם"

הוא הביט בי במבט מופתע. תמיהה היתה על פניו. 

הוא הלך משם. שקט. 

באותו היום לא הוסיפו לפנות אליי. 

עשיתי את שלי בשקט. 

לא ידעתי, האם זה שקט הטומן בחובו סערה, או השקטה? 

עלתה אצלי שאלה לצד משאלה, 

האם נוצר לי חלל במקום עבורי ממש או שאני עומדת לחוש עוד מהטוב הזה, של חיי שפחה. 

אני עדיין בשאלה שכן השקט נמשך, 

האם קולי נשמע? 

אני מחייך מעט לעברה, 

משתהה. 

היא מביטה בי, 

היא נושמת בכבדות, 

כאן יש לך מקום, זה מקום עבורך. 

בלהה נאנחת,  

דמעות עבות זולגות מעיניה, 

כך החלו הפגישות בינינו, 

פגשתי אשה עם עוצמות פנימיות 

ועולם מלא תהפוכות ומאבקים, 

רצון שמבקש לצאת לאור, 

מוכנות להקרבה למען ילדיה ואף עבור הילדים של המשפחה הרחבה, 

יחד עם אלה, כמיהה להביא את הרצון העצמי לקיום נפרד שלא רק נבלע, אלא גם ישות בלעדית, 

שיהיה לה מקום.

זילפה

זילפה נמצאת מעברה השני של הדלת,

הדלת נפתחת, היא ממתינה מעט לפני כניסתה. 

נכנסת, 

תמירה, רזה, שיערה אסוף, 

צעיף לראשה,

היא משתהה במבטה על חלל החדר. 

מקרבת מעט את המושב אל מקומה, 

מתיישבת בתנועה סיבובית קלה. 

אני זילפה, היא אומרת, 

אני מחייך לעומתה,

זילפה פונה אליי, 

אני מבקשת לאמר משהו לפני שאנחנו מתחילים, 

אני מבינה שמדובר בתהליך, ואין תוצאות מהירות, 

יחד עם זאת, אני חשה כי המתנתי הרבה, עד כה, 

אני חיה בהמתנה למשהו, 

אני מטה את ראשי מעט הצידה, כמבקש לדעת את כוונתה,

אני "של מישהו" כל העת, 

מוגדרת פעם כשפחתה של גברתי לאה, 

אביה, לבן, נתן לה אותי כתשורה, 

אז אני גם תשורה, 

ופעם אני מוגדרת כאם בפני עצמי, 

אני אימם של גד ואשר, 

את שמותיהם נתנה גברתי לאה. 

הם בניי- והם בבעלותה של לאה. 

להיות אם, להיות גבירה, 

שולטת במשפחה, 

להיות בעלת עמדה, 

אני מביטה ברחל, 

היא גברת ללא בנים, 

שפחתה, היא צרתי, בלהה, 

אנחנו חברות וצרות זו לזו. 

רחל היא גברת ללא גלימת האמהות, 

יעקב, אישי קיבל אותי, 

הוא מתהלך לו בין הגברות, השפחות, והילדים.

הוא קרה לכך, משפחה,

שפחות ועבדים, צאן ורכוש, 

גם אני חיה בין הגברות לשפחות, לילדים

הו חי חיים שלמים הנעים בין עצמותו הפנימית לסביבתו הדורשת,

הוא מביט בי כאיש באשה, 

כבעל ברעייתו, 

כשאנחנו יחד, 

ופעמים שהוא משלים את נקודת המבט, בי עצמי,

וכאם ילדיו, גד ואשר. 

השמות הולמים אותם, 

כך גם אני קראתי בשמם בליבי. 

היא מוסיפה ואומרת:  איני כבולה, 

יש בי חופש, אני מקבלת את מציאות חיי, 

מתחברת מנקודת האמונה,

העצמיות שלי איני תלויה בנקודת המבט החיצונית,

למרות שאני עסוקה בה, כפי שאתה, ודאי, שומע

אך בתוכי אני יודעת כי אני זילפה, ואני אם, ואשתו, שפחה וגבירה, 

המזל טוב שלי, והאושר שלי,

אשר – שאיני זקוקה לאישור,  

המפגשים של זילפה עימי נעו בין התייחסות לעצמותה של זילפה

לתפקידים אותה היא נושאת במארג המשפחתי,

במפגשים שלנו הובאו הקשרים השונים, מערכות היחסים, והמיקום של זילפה מולם ובתוכם, 

היכן היא כלולה, והיכן היא חשה נפרדת, מתי היא חשה מחוץ למעגל, ובאלו מקרים היא מופיעה במרכזו,  

עסקנו רבות, ביחסים עם הגברות, לאה ורחל ולבלהה שפחתה, 

עם בניה, ועם אישה, יעקב, שהיא רעייתו לזמנים, ועל היחסים עם הבנים האחרים, 

זילפה מתבוננת מבפנים על מקומה, 

ומבחוץ על מערכות יחסים הכרוכות אלו באלו.

רות ובועז – ליווי כלכלי וזוגי

"הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ"

היא והוא נכנסים מבעד לדלת הפתוחה בתנועה קלילה, מתיישבים זה לצד זו. 

הם מביטים בי בעיניים ערניות, בורקות.  

הוא גבר מלא עוז ותעצומות, צריבת השמש ניכרת בו. היא משדרת יציבות וחוסן. 

יש בה שמש, אך זו נצרבה בה במהלך הזמן. 

שקט של נעימות שורר בחדר. 

חש רצון לאפשר את השקט הזה. 

תנועה קלה בראשו, גורמת לי לפנות אליהם, 

מה מביא אתכם? 

הוא החל לדבר, 

כפי שדיברנו בשיחה מוקדמת, אני בועז וזו רות אשתי, אמר והביט בה בעיניים מאירות, באנו כי אנחנו חשים… צריכים בהירות בתחום הכלכלי. 

מצא חן בעינינו הדרך שאתה מציע של התבוננות בהקשרים רחבים יותר, מי אנחנו, מאיפה באנו בסביבה בה אנו חיים, בעצמנו. 

תהליך שיש בו מעבר לתחום הכלכלי והוא שזור בתוכו, כלים וידע, אך כחלק ממארג חיים שלם. כך גם אנו רואים זאת. 

הוא פוסק, והיא, רות, ממשיכה,

תראה, אין לנו בעיה כלכלית, אנחנו ממש בסדר, השם עמנו, 

מעבדים, זורעים וקוצרים. לילדים ולנו יש כל מה שאנו צריכים ואפילו רוצים. 

אך עדיין אנחנו מרגישים כי לפעמים ההתנהלות שלנו לא מותאמת, אולי לא מכוונת מספיק. וכדאי שנתבונן בהתנהלות שלנו ונפעל עם כלים מתאימים – שיתאימו לנו.

 ובכלל זאת נוכל להתבונן במה שמעבר לכך במה שגורם לנו להיות במקום הזה ולאן אנו רוצים להגיע, מקום מיטיב יותר. אנחנו מבינים כי התנהלות אחת קשורה לאחרת. 

מוצא חן בעינינו ה"בשבילי" – ראינו לנגד עינינו את השבילים הרבים בין הבית לשדה, לשדות, ליער הסמוך. 

לאחר מכן שותקת. משך זמן עובר עד שהחל הדיבור מחדש. 

ספרו על עצמכם מה שאתם בוחרים לספר. 

היא הביטה בו ואותתה לו שיתחיל, זאת לאחר שהביט בעיניה ושאל ללא מילים, אם היא רוצה להתחיל. 

טוב, אני בעז, אני חי כל חיי בבית לחם בדרך אפרתה. כאן נולדתי להוריי, לסביבה המוכרת כל כך. 

משפחה מיוחסת, מחייכת רות. לא בתחושת אדנות ולא בתחושת קטנות, אלא כציון עובדה. 

בועז, נראה כמי שלא ממהר להציג את ייחוסו, אך מכיר בשושלשת ממנה הוא מגיע.

אני מביט בו במבט שאלה, 

נחשון בן עמינדב,  בעיניים ננעצות בי, ואני חש בהם חלקים שונים ביחד, בהירות, ביישנות וענייניות.  

מהנהן בראשי כמשיב לדבריו  מכיר ומבין את המשמעות,

צאצא ישיר לנשיא יהודה הראשון. 

בעז החל באמירה, אנחנו רחוקים שנים רבות מיציאת מצרים, מהמסע במדבר, אין בנו גלות, אנחנו מושרשים בארץ. היא חיה בנו.   

רות נאנחת, 

יש לנו 3 ילדים. 

עד כה היא מוסיפה, ומחייכת אל על עבר בעז. 

עד כה בעז חוזר אחריה, הוא מחייך לעברה. 

רות ממשיכה,

 עובד בננו הבכור היה במשך שנים ארוכות בן יחיד. לפני כחמש שנים נולדו דוד ושלמה, התאומים. 

בשלב מסוים ביקשתי לדעת, מאחר ושמעתי באופן דיבורה של רות רוח אחרת, משב קול משפה אחרת. 

רות השפילה את מבטה, בועז הביט בה, כמעט בלחש אמרה, אני ממואב. דמותה האיתנה נעשתה שברירית מעט. 

חייכתי לעומתה. 

שתיקה קלה ורות ממשיכה, 

ממשיכים מהמקום בו הפסיקה. 

בהמשך התייחסנו לרקע האישי והמשפחתי של כל אחד מהם. 

כשאנחנו נפרדים הוא פונה אליי ואומר,

השם עמכם, 

עמכם השם, 

בפגישה אחרת סיפרה רות על משפחתה זו שבאה ממנה במואב ולמשפחת בעלה. 

בעלי דוד ואחיו שלמה היו תאומים ולא נפרדו מאז לידתם ועד יום מותם נותרו במואב. 

רופא הכפר קרא להם מחלון וכליון. הוא חזה את עתידם הקרוב. 

קודם לכן נפטר האב אלימלך, איש הדר, מורם מעם.  געגועיו לארץ ישראל, לשדה המשפחה שעבר מאב לבן, למקום בו היה כנשיא לא הותירו בו מעצמו. תחושה זו גברה בו ככל שהזמן חלף. 

מבטה מתרכך וממוקד בנקודה בארץ, אל מרצפה שניתן לראות בה צורות. 

סמוך למותו שני בניו שהיו קרובים זה אל זה, נפשם יצאה אל אביהם שהיה עמוד התווך של המשפחה, געגוע  אל ארץ ישראל, אל דרך אפרתה, בית לחם יהודה, אל הבית, מקומם- מקומנו כעת. 

היא ממשיכה לספר, 

נעמי, אימם, כאימי ממש, נטלה אותם ברגע של חולשת הדעת אל המרפא המקומי וזה קבע כי השניים, בעלי ואחיו, הם רפויי נפש, אחריתם קצרת מועד, כך קבע בפסקנות. 

הוא קרא את שמם על פי האחרית אות, ה צפה להם, מחלון וכליון. וכך קראו בשם במקום בו חיינו, בכפר. 

קרוב למפגש זה הדרדר מצבם בקצב אחיד שהלך ונעשה מהיר. 

הסביבה נעה בין רתיעה והרחקה לבין ניסיון לתת פשר לנפש קרועה וניסיונות לסובב את המשפחה, להקל ועד עצות מעצות שונות שבעיקרן נותנות תחושת איתנות לנותני העצות.

אם תשאל מה חשתי אז, כאילו מנחשת את מחשבותיי, ובמקביל את העובר בראשו של אישה בעז, חוסר אונים ובה בעת קרבה יתרה לנעמי, רצון לאחוז בה להתחבר בה. 

נשמתם פרחא בזה אחר זה כפי לידתם דוד ומיד לאחר מכן שלמה. 

נעמי נותרה לבדה, ואני רות אחזתי בידה והלכתי עימה עד ארץ ישראל, לא עזבתי אותה ולא הנחתי לנפשה. 

עורפה, שנקראה מלכות בתחילה, נשקה לחמותה ולי, הביטה בנו שעה קלה, בעיניים דומעות, ורק אמרה, איני יכולה עוד. 

אין בנעמי או בי שום טרוניא כלפיה. היא באמת לא יכלה עוד. שמעתי כי נישאה בשנית לבן ממשפחה גדולה ואמידה. עורפה שמה ניתן לה אך לא היה בכך הקפדה על מעשיה כלל. 

כשדיברה על חמותה- אימא נעמי עיניה נעשו עמוקות יותר, מבט של אם המדברת על ביתה ולחילופין בת באימא. 

בכל אותו הזמן מביט בה כמשתהה – בעז. אזניו כרויות לכל מוצא פיה. 

לאחר זמן שהייה לא קצר, בועז אומר כאילו בהמשך הדברים, 

דוד ושלמה שלנו, יש בהם כיסופים. 

היו בינינו מילים ואוספי דברים, לרות ולבועז עולמות הנפתחים זה אחר זה. 

לאחר תקופה בה הוספנו ברקע האישי והמשפחתי, התייחסנו למקום של הכסף והכיסופים בחייהם, שעות הקציר והאסיף של קורות חייהם, הפיזור והאיסוף, החרדה והעוצמה השוכנת זו לצד זו. 

בשבילי – אסא 

המפגשים עם מתהלכים במסגרת תכנית בשבילי הינם חסויים ולא אביא מהם, אולם ביקשתי את רשותם של האמהות והאבות, שהם השורשים העמוקים שלנו, וזו ניתנה לי, כפי שהיא נתונה לכל.

 התבקשתי וכך אני עושה במפגשים עצמם וגם בהתבוננות זו  לאפשר את  נקודת המבט של חמלה, המכירה בסיפור האישי והבין דורי של כל אדם, וכן מזמינה להתבונן בהקשרים רחבים כמו בחינת תחושת השייכות והשפה, לא ככלי בלבד אלא כמהות.  

וכך פעם בשבוע אני עורך פגישה של מלווה וניצב לצד, יחד עם מתהלך או מתהלכת מבין האבות והאמהות ודמיות נוספות המבקשות להתהלך בדרכם.ן ומביא אותן לכאן.

הפעם אני מביא את מאחורי הקלעים של הליווי הכלכלי המתמשך והמעמיק בסיפור האישי והרקע המשפחתי לפני, ולעתים גם בין לבין, האיסוף של הנתונים, המסכמים והכנת תכנית פעולה יישומית.