יהדות לפלנד
ידוע ומפורסם במסורת יהדות לפלנד כי אבינו ואימנו הקדומים יסדו סוכה במועדה מעל גבי מוטות עץ חלולים ומעליהם ישבה לה רצפת עץ.
המוטות נחו על הלוויתן ושור הבר, שבמהלך שבוע החג נותרו במקומם באורך שווה זה לזה, כאשר הם מודדים את יחוס מיקומם לקו המשווה.
אבינו הקדמון ואימנו הקדמונית היו פוסעים אל הסוכה ובכל ערב מזמינים את הזוהר הצפוני כעדי לכוכבים, בעוד הם חוזים בפלא זה, היו מבחינים בין ירוק ללבן ורוקדים זו עם זה,
מפעם לפעם היו חומקים מקטב מרירי,
רובו של החג במעונם הארעי היה מוקדש לשמחה
יהדות לפלנד וזיכרון לטווח הקצר
לאחר הפסח אותו חגגו ברוב עם וקהילה מלוכדת,
היה נהוג לחוג את ימי בתר החג בפילוג ראוי לשמו.
זאת בשל תחושת המועקה שנבעה מרגשות האחדות בחג,
לכן היה נהוג להתפלג על דבר כלשהו. ראוי שהדבר יהיה קשור לאירוע שייזכר לטווח קצר.
אך מנהג זה הגיע בסמוך לימי הזיכרון של הטווח הקצר.
דברים שזוכרים לא למרחק, אלא לימים מעטים והם קשורים לתקופה האחרונה ממש.
אחד מחברי הקהילה או חברותיה מעלה דבר או שניים שלא ניתן לעבור עליהם בשתיקה, וכך נוצרת מחלוקת חוצה מחנות וקורעת משפחות.
בשנה אחת היו לעניין זה שתי תוספות מרנינות.
אחת מאלו שייכת ללא אחר ממושך בעט, שזה כינוי לסופר, מקהילת יהדות לפלנד ששמו נישא למרחקים קצרים.
אך שם ספריו חשוב היה משמו האישי שכמעט ולא ניתן להגייה ללא שגיאה.
ספריו הנודעים היו "ריחות של כפור" והחשוב יותר "עשרות גוונים של מזחלת".
על ספר זה, האחרון, כתב מבקר הספרות:
היכולת הווירטואוזית להבחין בין מיני מזחלות, גילופן, ויצירת הבחנות תוך תיאור מפורט של הביצוע המקצועי לעילא בעץ לשם היופי ולשכלול היעילות הופך את הסופר נל שלא ניתן לאמר את שמו ללא שגיאה לסופר מהולל.
אך מעלתו הנהדרת היא לשזור את סיפורם של אנשים, נשים וטף, בכל מעשי המזחלות הם אלו הפכו אותו לאמן רב שבחים.
הוא כאמן רב כישרון מחה בחריפות ורוב תוקף על אותו משהו והפך אותו לדבר ברומו של עולם.
היה אירוע נוסף ששינה את המצב ואך החריף אותו. זאת בעקבות מעשה של יום יום.
מדובר על תקופה לא רחוקה ולכן כך היה:
אחד מחברי הקהילה שחי בגפו, מה שבדרך כלל עורר עליו תהיות ושאלות,
אחז ביתרון מסוים, שכן בביתו, או איגלואו, היה מקלט שקלט סדרות מסחריות מאי שם.
מאחר וכל חברי הקהילה וחברותיה התאספו סביב מקלט זה לערך פעם בשבועיים לצורך צפייה משותפת לאחריה היה מפגש חברתי או דיונים מפליגים, היה זה אירוע מכונן באותה העת.
יש לציין כי בדרך כלל לסדרות אלו לא היתה כלל השפעה על הצופים, מלבד שינויים בלבוש ובהתנהגות ובמחוות, ולעתים במערכות יחסים.
במקרה דנן, ההשפעה לא התרחשה כלל מלבד אירוע שולי.
בפרק הנל ובסדרה הנל שעליה יסופר מיד, דובר על מעמד הגברים שהשתנה לאחר שכוחות אופל השתלטו על הממלכה.
לאחר צפייה בסרט ולאור הפילוג הקיים,
יצאו כמה גברים, רק במקרה, באופן זהה לגברים בסדרה, עם נוצה על הראש וכיסוי בד שחור משחור על פניהם עם פתחי אוורור לאוזניים, כי הקשב, כך טענו, הוא הכי חשוב.
כאמור, סדרות מסחריות לא משפיעות כלל על חבריה, והם כולם אינדיבידואלים חושבים עצמונית, מלבד אחת שצעקה, אני לא.
כולם הביטו בה בהשתאות ובזעם. והיא מצאה עצמה מחוץ למחנה רב הרושם והצדק.
לא שלא היה צדק בדבריהם אכן הסכנה ארבה מעבר לפינה, ואף אפשרות לקץ ההיסטוריה.
היו טענות הדדיות ביו שתי הקבוצות ויותר, שנדחקו לשוליים ודווקא כעת צפו ועלו.
הם יהפכו אותנו לחסרי ערך. טוב, זה כי אתם חסרי ערך.
הם יאלצו אותנו לאכול גזר גמדי. מה זה גזר גמדי? זה גזעני? מאיפה זה בא?
הם יכריחו אותנו להיות אנשים אחרים. אפשר להיות אנשים אחרים? למה לא בעצם?
המפלגים בקצה ביקשו להפריד בין חברים לקהילה. איך אפשר, זעקו אחרים.
אחרים זעקו כי יש להפריד בין השווא לנע. מולם לעגו להם, נא, נא נא.
זו היתה תגרה של ממש שמעולם לא התרחשה בקהילה הקטנה.
לסדרה אגב קרו, סיפורו של חפש. הגברים התאספו והלכו בתור ארוך שחצה את שני המחנות.
גם בין הגברים לפתע נתגלעה מחלוקת, האם לקרוא לכך סיפורו של שפח, חפש או שחפ.
התפלגות נוספת התרחשה גם במחנה השני, היותר ממלכתי בעיניו, האם מדובר בממלכה, במלכות או בסיפורה של לכלוכית.
הצוותים התיישבו בחסותה הנדיבה של נשיאת הקהילה הלפלנדית יהודית ואחרים טענו יהודית לפלנדית.
כדרך אגב יש לציין כי הנשיאה היתה לפלנדית מהקהילה ששכנה במזרח לפלנד וסגנה ממערבה.
תחילת הדיונים הקדחתניים עסקו בשאלת הכותרת של המחלוקת הנוקבת.
קודם לכל עניין יש להחליט על שם הסיפור. זה לקח זמן.
לכן לא נלאה,
הגיע השלום,
ההיסטוריה חזרה למסלולה עם הטיה קלה.
ובמידה ולא התגרה נמשכת עד היום הזה ובכלל.
יהדות לפלנד גועשת בשל חגי תשרי
דפקו על חלוני ופנו אליי פנים אל פנים, "איך לא הזכרת ש.." וזאת בשל אי אזכור של הפרטים החושבים.
אל תשאלו…תודה ששאלתם, יהדות לפלנד ונגזרותיה בארץ ובעולם טרם נרגעו בשל התייחסות לסוכות ודילוג על מנהגי התפוצה וסיפורי הדורות הקדמונים בראש השנה ויום הכיפורים.
הוכרעתי על ידי המבקשים כמי שמתעד את הקהילה היקרה:
בצאת יום הכיפורים כאשר הכל מתחממים לאור המדורה בין חצרות בתי הכנסת משתי הקהילות המסוכות זו לזו ולבית העם, ומודים על האמת, ושמחים שיצאו זכאים בדין, מברכים אלו את אלו שתזרמו כדגי סלומון בנהר ותנצלו מהדגים הטורפים גם בשנה זו.
ברכה מעט ארוכה ולכן מקצרים ולכן מברכים בפועל "תזרמו בנהר גם בשנה זו"
יש המתבלבלים ומברכים "היזהרו מדג הטונה בקופסת שימורים זה לא זה".
בראש השנה תוקעים בשופר של אייל צפוני, אלא מה?!
האמת שהיה ניסיון לתקוע באוזן של אריה ים, לא עובד והוא גם לא ממש שיתף פעולה.
טובלים קרפלך בסחוג ומברכים כנהוג שתהיה שנה חריפה עם גודש,
יש המוספים שתהיו לראש ולא לשנה.
בשמחת תורה שהיא שמיני עצרת, יש מנהג בבית זה או אחר לקרוא לאירוע זה "שמיני עצלת"- זה לא קשור לחג, אלא לכל פעם שמבקשים מהדיירים בבית שותפות במטלות הבית ונענים במבט תמהה.
חזרה אל שמחת תורה בתפוצתנו הוותיקה:
בין שחרית ולמוסף צוללים אל עומק הים או האגם ולאחר מכן קושרים חוט לענן קרוב ומקיימים את הטיפוס בסולם המוצב ליד הבימה, על מנת לקיים את הכתוב: "לא בשמיים היא ולא מעבר לים"
ולאחר מכן קוראים בתורה את "וזאת הברכה"
חתן תורה – הוא מי שהגיע ראשון לספר עטוף בין שוניות האלמוגים או מי שאסף אותיות שפרחו באוויר ועצרו לנוח על הענן הקרוב.
כלת בראשית צועדת אל ראשית הדברים זו הנקודה הממוקמת במפגש שבין הנקודה הנקראת בפי תושבי המקום "אופק" לנקודה הנקראת "דבר".
היא אוספת את ה"ראשית" עם כלי הנקרא "בריאה" ונעמדת בפתח בית הכנסת, עד שהקהל קורא לעברה והיא צועדת ונעמדת לפני הבימה. שם לאחר הברכות על התורה הקורא מוציא מאליו את הדיבור של המילים הבוקעות "בראשית ברא.." וממשיך בטעמים.
בקהילה השנייה חתני התורה ובראשית הם גברים בגיל העמידה, ולכן הם יושבים לאחר הברכות.
ניתן לציין כי זו המחלוקת המשנית למחלוקת העקרונית שגרמה לפיצול בין הקהילות. בעבר הוזכרו סיבות שונות ומשונות.
יש הטוענים שזו המחלוקת המכרעת וזו שאלת השאלות,
באיזה מיקום משמיע החזן את קול הכחכוח לפני "שוכן מעונה" או לאחר תפילת הגשם? אירוע זה לא יישכח. הרעמים בקהל גברו על הברקים בשמיים. לבסוף הקהל נחצה לשניים ומנהיגי הקהל עברו בחרבה עד שאלו נעמדו בצד זה ואלו ניצבו בצד שמנגד.
עד שגרשון שניצב בצד לתומו, אולם קולו נשמע לכל:
"וממגד תבאת שמש וממגד גרש ירחים".
הכל הביטו אלו באלו, וכאילו הדיבור לא נגע בהם. אולם האמירה הזו נחקקה ואף נכתבה בספר דברי הימים עם אזכור האירוע המדובר.
לצד הפילוג יש עולמות נשגבים באמת של אידיאות ומנהגים ייחודיים המעניקים לקהילתנו על אגפיה השונים את מיקומה המרכזי בין תפוצות ישראל, אולם אורך הגלות, אמנם המהנה כשלעצמה במקום זה, דחקו אותה מדברי הימים לשולי הדפים המצהיבים.
יש קהילות ואזורים ההופכים את חבריה לקרים ומאופקים או לחמים ומצופפים, אך יש קהילה אחת שחבריה חיים בכפור של ממש וליבם חם, הסביבה הטבעית מטבעה הפוכה לטבע המזג והמזג היפוך לאוויר.
כך לא שרדו אלא חיו חיים של ממש עם שמחה, פילוג ודילוג לאורך ימים ושנים.
יהדות לפלנד עבודת שורשים
אז מאיפה באנו? מי היה זה היהודי הראשון בלפלנד? מי זו היתה האם הראשונה שלנו?
יהדות מפוארת, צנועה בממדיה, צבעונית יותר מכל המילים המשמשות לתיאור הלובן של השלג והקרח.
ארץ חמה וקפואה. אנשים יוקדים משמחה שאינה תלויה בדבר.
ויהודים, נשים וגברים, עם שרוכי נעליים פתוחות.
אחד מאבות אבותיי יהונס דימטרי עזרא התיישב על כורסתו העשויה מעור האייל צפוני כאשר הוא נשען על כרית שנפלטה מלועו של לוויתן כחול בעודו מתקרב אל החוף.
זו היתה עשויה מפרוותו של דוב קוטב ובתוכו עצמות דגים קטנים ופריכים.
עורו ופרוותו של האייל הצפוני העניקו לכלים וחפצים את בסיסם ולעתים עיטרו את פינות הבית. ברי המזל זכו לחפצי נוי משויפים המעוטרים בשיני אריה הים. כזה היה סב, סב סבי.
לאחר סיום יום עבודה במרפאת השיניים שלו, כי יש לדעת, שמעטים האנשים שלא סבלו מנקישת שיניים.
וכי למה? הפנים גלויות לקור העז וזה חודר אל עצמות הלחיים ולחניכיים. לתופעה זו יש תפקיד בידיעת חילופי העונות:
נקישות השיניים בישרו את בואם של חודשי החושך הגדול. ואלו דרשו הפרדה בין הלסת התחתונה לעליונה משום שזו נסגרה והשנייה לא נפתחה.
באחד הימים יהונס דימטרי עזרא הושיב את סב סבי על בירכיו וסיפר לו על מקור הקהילה היהודית בלפלנד. הילד לא שאל, ולא התעניין בכך במיוחד, אולם לסב סבי היה צורך להעביר את תולדות הקהילה והשושלת המשפחתית מדור לדור.
הוא פתח ואמר, מאחר וזה עתה סיימתי טיפול שורש, הגיע העת לספר לך בני האהוב את סיפורה של המשפחה הראשונה, שהיא המשפחה שלנו, הוא הניע את ראשו מצד אל צד, כמחווה של "צריך לדעת".
הקהילה שלנו החלה עם סב, סב סבי ואף לפניו, במפגש בין האב הקדמון שלנו עם האם, החווה, של יהדות לפלנד.
ככוח קל, שאיפה ונשיפה מרשרשת קלות סימנה את תחילת הסיפור.
אהרון בצלאל אלף בריק מועלם תרזה לו היה אוסף שמות פרטיים ומשפחה מהמקומות בהם ביקר, חשף , רשם הערות, וקיבץ מעשיות.
הוא חצה את האוקיינוס השקט, לא ניתן היה לפספס את היציאה שלו מן הנמל, אך משחצה את קו המשווה רוחו הלכה ושקטה.
בלב האוקיינוס, בצומת T הוא נקלע למה שמה שמעולם לא התרחש בחייו קודם לכן: התלבטות. קלה אמנם, אך בעלת משקל.
לאן פניו מועדות: תימן? הודו? מדגסקר?
אלו מקומות עליהם שמע וחלם להכיר ולהתוודע כאיש מסעות וותיק,
הוא החליט – או שהיתה זו הרוח שנשבה במפרשי הספינה – כי ימשיך ישר וחרטום הספינה יישא אותו למחוז חפצו גם אם הוא לא נודע לו עצמו.
לאחר כחודש ימים מראה עיניו נח על נוף פראי של מדבר קרח עצום וצוקי קרח מתנשאים אל על.
ספינתו עגנה במקום שנראה כנמל ובו עגנו סירות דייג קטנות וספינות מסחר שאינן גדולות ואינן קטנות.
את פניו קיבלו אנשים מחויכים, עיניים שוחרות טוב עם לצון,
התבוננות נוספת גילתה לו נקודות שחורות מוסתרות בעפעפיים צרובות מעט. צורת העין מלוכסנת ולצידם אנשים בעלי מראה וקומה ממקום אחר. אלו בעלי גוף ולראשם שיער זהוב ולהם עין תכלת.
הוא החליט לשהות ולתת מענה לסקרנות.
וכפי שקרה לו מזה כבר, הוא החליט לגשת אל הדק לאחר קו עגינת הספינות, לחייך ולשוחח בכל סימן שיידרש כדי להות לידיד לספנים.
לאחר עצירה של יום, יומיים, חודש, חודשיים הוא הבין כי כאן יהיה מקום מושבו מעתה ואילך, לפחות לתקופת מה.
בתחילה האלכוהול הסמיך והמחמם משך אותו, לאחר מכן קבלת הפנים החמה שאינה תלויה בדבר.
גם שסיפר בגילוי לב, כי הוא יהודי אף אחד לא העיף עף-עף או הניף אף, יתכן כי מהסיבה שלא הבינו כלל את שפתו או שלא פגשו יהודי לפניו.
כאשר ביקש לאכול דברים מסוימים ואת האחרים דחה בנימוס, וגם כאשר דאג למנוחה ביום השבת, ולא הצטרף למלאכות במקום משכנו החדש או לדייגים לקראת שקיעת ערבו של יום שישי,
הם הביטו בו במעט השתהות, אך קיבלו אותו ואת מנהגיו המשונים.
מבחינתם האיש מקצה העולם הוא משלהם, ובמקצתו דומה לכלב, שהוא בעל חיים רב חן וחשיבות, מזחלות שהלך לאיבוד.
בימים אחרים העלם הצטרף לריקודים בבית הקהילה, וצחק במלוא הפה מבדיחות שלא הבין את פשרן. הוא הרגיש את החיוך מתפשט בגופו והופך לגל של שמחה.
יום אחד, בשעה שהשמש עמדה בשמיים והחושך סרב להגיע, נכנסה לאולם הכינוס של הקהילה העשוי מעץ מהוקצע ומדיף ריח דגי סלמון מעושנים, אישה צעירה.
ליבו כמעט ונדם.
עין תכולה ומסולדת ועין חומה מלוכסנת, פני אינדיאנית נורדית, אף קטן מבצבץ מבעד לכובע הפרווה.
כשעה לאחר מכן הם ערכו היכרות קצרה:
אינגריד ברג-מן היתה נוסעת חוקרת ברחבי לפלנד. על גבי מזחלת רתומה לכלבים. היתה להם, לכלבים ולה, שפה ונושאים לשיחה. בזכותה הם הוליכו אותה בדרכים שחשפו אותה למחוזות שנוסעים לפניה לא ידעו.
כעבור מספר חודשים בהם השמש לא נראתה לאורך ימים ארוכים, ביום החג המרכזי של לפלנד הוא ניצב בבית הכינוס הגדול אשר במרכזו עץ תפוח והמזחלת המקושטת, עליה נפרסו מתנות לאינספור.
אינגריד פלסה את דרכה למרכז הבמה בין העץ למזחלת והקהל נדם, המתין לדבריה. היא סיפרה על אודות קדמונים – נשים וגברים שצדו, דגו, סיפרו וחזו בכוכבים, על דמויות מהוללות שחרזו וצחקו, חוללו ונפנפנו באפים משוננים זה לעומת זה כדי לברך אלו את אלו. הקהל גמע את דבריה.
אהרון בצלאל אלף בריק מועלם תרזה חש שעליו לאסוף את ליבו אותו חש בשני אגודלי רגליו מימין ומשמאל. לרגע תהה, איך הלב הגיע עד לשם? לאחר שנאסף הלב, הוא הבין כי הוא מבין מילים, משפטים בשפה המקומית והוא החל לקשור בין המילים שהפכו למשפטים וצרו מובן ופשר באופן שחרג מהידוע לו לפני כן כאשר למד שפות שונות ורחוקות.
לאחר החגיגה הוא ניגש אליה, הציג את עצמו בעברית, ארמית, בולנזית, ספניולית ומעט בשפה המקומית. היא נכבשה בין רגע אך לא הראתה זאת.
לאחר מספר מפגשים אקראיים למראית עין ומפגשים חברתיים, היא פנתה אליו מפורשות כי היא יוצאת למסע ועליו להצטרף אליה.
הוא ראה בכך הזדמנות לגלות ארץ לא נודעת.
הוא הציב מספר תנאים והסביר את ההקשר אל אמונתו ואורחות חייו:
בשעות אחר הצהריים המאוחרות ברגע שלפני השקיעה ובמידה וזו לא קיימת, כאשר שעון השלג נאסף בתחתיתו בפעם השישים ושניים, עליי לעצור מלאכת למשך עשרים וחמש שעות,
וממש ברגע בו השמש נוגעת בים אני נושא את כפיי, משורר ומחולל. במהלך היום אני תפילה, מעיין ומהרהר. מניח את עולמי במקום בו הנפש מבקשת לצאת ממחבואה. וכל מלאכות היום, כמעט, מושבתות.
הוא מוסיף כי הזמן אינו תלוי במקום זה בזריחה ובשקיעת החמה או בירח המאיר ופוחת. אינגריד הביטה בו, כתוהה, עולם בו השמש שוקעת ועולה והירח מאיר ופוחת?!
סב סבי סיפר על מקומות בו השמשות מתחלפות זו בזו לאורך היממה.
היא בהתה בו לרגע, האם הוא מהתל בי? אך זכרה כי מעולם לא יצאה מארץ זו אל מרחבים עליהם שמעה לא פעם.
הוא הוסיף וסיפר על צורת אכילתו, דברים מהם הוא נמנע ודברים אותם הוא אוכל פעם בשבוע. זמן. אוכל. ומה עוד, היא חשבה, הוא יכול לשלוף מרשת הדייגים שלו?
כחוקרת אנשים וטבע, היא החלה לתהות, היא נותרה מעט המומה. וף הוסיפה "דברים כאלו מעולם לא שמעתי". כה כך רחוק ומפתיע.
במחשבתה עלו כל סוגי הדגים על מראיהם וטעמם, ומדוע לא להינות מתענוגי הבריאה? לעצור מסע למשך שעות כדי להימנע מפעילות ולתת לנפש לצאת – היא איתי כל העת? מדוע יש יום מיוחד וימי שגרה?
והוסיפה ובחנה, יש עם שיש לו סיפור וסיפור שיש לו עם, שיש לו מוצא של עבדות,
כי כך סיפר לה בעבר, והוא חותר לחירות שהיא מצב שונה מחופש?!
היא נזכרה כי שיש לעם זה מקום מיוחד שהקרח בו יבש וגרגירי. עם יצא מארצו עם ספר ולא חזר למקומו כי המקום קשור לספר ולסיפור ולקשר בין אותיות למשפטים. כי הוא יכול להיות בה רק במידה שהוא שומר על בריתו עם אלוהים. ועוד כהנה וכהנה רעיונות שהבחור החמוד שנראה חברותי למדי, קליל הליכות, דיבר איתה על רעיונות הלקוחים מעולם שמעל לעננים, מעולם לא הכירה ולא חשבה עליהם. אם כי לה עצמה היו מחשבות מסוג זה עם עצמה.
ולרגע חלף הרהור, הוא נראה בחור רגיל, כמעט?! אך גם היא, כזו.
היא הופתעה שוב ושוב, התנגדה בעוז, התווכחה, והחליטה לדחות את המסע למועד לא ידוע. הסתגרה בביתה בקצה המקום, יצאה לצוד, פנתה לציפור שהגיעה מארץ בה יש אדמה ללא קרח, ובה נשקפים צבעים עזים, וים,
אינגריד החליטה כי היא רוצה להבין פשרם של דברים.
לבסוף החליטה על תאריך ושעה בהם יצאו למסע בארץ לפלנד לשם היכרות של השניים, הוא והיא, והפעם ללא יעד. בתחילה לאורך דרך מוכרת, ולאחריה לאן שמובילה הרוח. מצידה שזו תוביל לנתיב בו המזחלת חורצת בקרח ומגיעה עד ללבה של מקור נביעת הראשית.
לפתע הנין שואל את סב סבו, האם יש יהדות לפלנדית או לפלנדיות יהודית?
הסב סבא מביט בו. ומחווה בידו, בהמשך.
הוא מוסיף ומספר על מסעם של אב ואם מייסדי התפוצה:
היא הנווטת והוא המפליג, היא חוקרת והוא מעיין, הוא באין והיא ביש.
בסוף המסע היא קבעה תאריך לחתונה. הוא שוב ניצב והסביר כי אכן כן, אך עליו לעמוד בתנאי של אורח חייו, ולכן הוא יכול להינשא לה רק במידה והיא תיאות להפוך ליהודייה.
היא השתהתה ושאלה מדוע, ולמה לא פשוט ככה?
הוא פירט, פרס וקיבץ.
היא הציבה תנאים משלה, על עזר בעדו- בעדה, ועל היותה נוסעת חוקרת. הוא קיבל והם חתמו בנקישת אפים.
המזחלת רצה אל עבר הים ומשם נשלחה ספינה אל חלקת אדמה בה שוכנת יונה המזדרזת לשלוח איגרת לרב סעדיה בתימן ולרב מתיסהו בסינגפור. הם שואלים ומשיבים וכך הלימוד התעצם ואינגריד הפכה לתלמידת חכמים. היא התקדמה במהירות ולמעשה היתה בקיאה יותר מכפי שנדרש, והקשתה על שואליה והם השיבו ולעתים פנו אליה והיא השיבה.
לאחר חילופי איגרות ניתנה הרשות והטקס נערך ברגעי קיץ חמימים ב30 מעלות מתחת לקרח ואינגריד מוסיפה את שמה רות.
רות אינגריד ברג –מן מועלם תרזה, מעולם לא ויתרה על שמותיה, אם כי אהבה את השמות העבריים שהזכירו לה מעלות מעל לאפס שמעולם לא הכירה.
קולות צהלולים, לזוג נולדו שישה ילדים עם שמות ופנים מכל המקומות בהם היו האם והאב בימים שלפני המסע הגדול.
היו בהם כל הדורות הקדמונים ואלו שיבואו.
הם ייסדו שושלת מפוארת, קטנה, למדנית וחוגגת, שכמובן אי שם התפצלה לשתי קהילות ולא יותר:
קהילת יהדות לפלנד ויהדות לפלנד קהילה
הם חיו בשלום אך לא חסכו במחלוקות לשם שמיים, כמו באיזו שעה חוגגים את מנוחת התה שלפני השבת או באיזה יום בשנה יוצא החג של יהדות לפלנד?
יותר מכל הם התווכחו על דמותו של האב אברהם האם היה מוצאו מנורווגיה או פינלנד? האם כלב הים ליווה אותו ממולדתו או שהוא המתין לו בפתח האוהל שהקור טיפס ועלה. ובאיזו מזחלת בנו יחידו יצחק והוא הילכו יחדיו? והאם היה גבה קומה או רחב כתפיים?
וכשהם היו מתעמתים הם נשפו ורשפו, געשו ורעשו בשקט כבוש.
ובסוף כל סבב של שני בתי הקהילה הם היו נפגשים באמצע בדיוק לאחר שבדקו את קו המשווה החוצץ ביניהם. נעמדו על גביו והביטו אלו בעיני אלה, קינחו את האף, החוו בראשם, וחזרו למקומם.
במידה ולא נאמר קודם לכן, האירועים המדוברים התרחשו לפני הרבה מאד שנים, או לפי גרסה אחרת, לפני שנים רבות, מאד. הם חסכו במילים ואהבו להתעמת.
הנין שינן וחזר על הדברים, וסימן לו ברשת דייגים כל חלל שבין החבלים כפרק מבין הפרקים המוסיפים על אלה תולדות.
